להתיידד עם שדונים ולעורר כוחות מרפאים – מאמר מורחב על ארץ יצורי הנפש

כוחן של מטפורות בתהליך הטיפולי ובסיוע לצמיחה ומודעות עצמית

הקדמה:

הנפש האנושית היא ביטוי למשהו חמקמק, בלתי נתפס ובלתי מושג. כולם חשים בה ויודעים על קיומה – אך אף אדם עדיין לא הצליח באמת להגדיר אותה בכלים הרגילים של השפה והחשיבה המדעית. בתרבויות רבות ושונות ולארוך כל ההיסטוריה האנושית – יש חיפוש וביטוי מרתק למטפורות שיכולות לסייע, להגדיר ולתת שמות למבנה הנפש, ולאפיין את החלקים הרבים והסותרים שמהם היא מורכבת. חלקים אלו כוללים היבטים מייטיבים והיבטים אפלים בו זמנית. בין יתר הסמלים שהתפתחו בכדי לתאר אותם, מופיעים במפלצות, דרקונים, שדים, מכשפות, מלאכים, קוסמים, פיות ועוד.

בטיפול בילדים ובני נוער, אנחנו נתקלים פעמים רבות במצבים שבהם יש למטופל קושי לבטא את הבלתי ניתן לביטוי: מצבים של טראומה או ארועי חיים קשים, רגשות שנוגעים ברבדים עמוקים וראשוניים בנפש, או בחוויות של פציעה ופגיעה עמוקה. במצבים אלו הדרך היחידה לבטא ולהעביר משהו מהחוויה הפנימית הרגשית, היא דרך הדימוי והסמל. המאבקים הפנימיים של ילדים במהלך מסע הצמיחה וההתפתחות שלהם – נחווים פעמים רבות כמאבקים מורכבים ועקובים מדם. מסיבה זו אגדות ומיתוסים רבים עוסקים במאבק בין הגיבור למפלצת: המסמל את מאבקו של הילד בין החלקים המפותחים יותר של הנפש שלו – כגון האגו הצומח והעצמי העמוק, לבין החלקים הציליים הקשורים לעולם הלא מודע, ליצרים ולדחפים.

לחשיבה המטפורית יש תרומה ייחודית ומשמעותית לטיפול בילדים, מתבגרים ובהדרכת הורים. המטפורה מאפשרת לנו לעקוף את ההגנות, להיפגש בכנות עם היבטים חבויים בתוכנו, לבטא רגשות ותחושות שהרבה פעמים קשה להסבירן במילים. עולם הדימויים מעניק לנו יכולת להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלנו ולמצוא את האוצרות המופלאים שקיימים ברבדים העמוקים והנסתרים של הנפש. החשיבה הסימבולית והשימוש במטפורות הם כלים רבי עוצמה בטיפול בכל הגילאים, ובהתפתחות רגשית ונפשית של ילדים.

במאמר זה נכיר כלים מטפוריים שימושיים – שהתפתחו מתוך הקשבה לדרכי ביטוי של ילדים, מבוגרים ומתבגרים את עולמם הפנימי:  אנשים שהביעו דרך דימויים את מה שמתחולל בתהומות הכי כואבים ואפלים של נפשותיהם, כמו גם את תעצומות הנפש המופלאות שלהם.  טכניקות אלו נועדו לסייע לזהות ולהעצים את כוחות הריפוי והצמיחה, ובמקביל לתת שם וצורה לגורמים המעכבים והחוסמים בנפש. על מנת להפוך למנהיגים במסע חיינו, הקובעים מי מהקולות הפנימיים שלהם יוביל וינהל את התנהגותנו ורגשותינו: הקולות המעודדים צמיחה או אלו החוסמים אותה?

כבר שנים ארוכות שאני מוקסמת מהחשיבה הסימבולית – מתבוננת בפליאה בסמלים המופיעים באגדות, בחלומות, בטבע, בעולם בעלי החיים וביצירה. מוצאת את השפה המטאפורית שימושית מאוד בחיי ובעבודתי כפסיכולוגית ומטפלת בעזרת בעלי חיים. מוקסמות זו הובילה אותי ללמוד את תורתו הנפלאה של יונג המייחסת משמעות רבה לסמלים, את תורת הנפש הבודהיסטית ועוד רעיונות רבים ומרתקים, ובתוך כך לאיסוף רב שנים של סמלים הנוגעים בהיבטים רבים ושונים של הנפש.

 לאט לאט איסוף זה לבש צורה ואותם יצירי נפש לא מוגדרים החלו ללבוש דמות, לקבל זהות, אחרי שנתנו להם שמות (כלומר: אני ביחד עם מטופלים וסטודנטים  בני 5-70) ולמדנו לזהות אותם ונהל עימם דיאלוגים. בהמשך,  בעזרתו של המאייר המוכשר שלום קוולר, התחלנו להלבישם עם פנים וגוף, ולתת להם צורה מוחשית בעולם. כך נולדה "ארץ יצורי הנפש": ממלכה שהיא בית ל"שדונים" ול"כוחות הקסם". ארץ יצורי הנפש הפכה לשפה שימושית עבור ילדים ומבוגרים, אנשי טיפול, מחנכים והורים.

          תורות פסיכולוגיות ורוחניות שונות, מתייחסות למאגר פנימי בלתי מתכלה של כוחות ותעצומות נפש הקיים בכל בני האדם. אפשר לקרוא למאגר זה: "ה"עצמי", ה"ניצוץ האלוהי שבתוכי", ה"אוצרות החבויים במעמקי הלא מודע", "ארכיטיפ המרפא הפנימי", "טבע הבודהא" ועוד… אנחנו נחשפים לעוצמה של מאגר פנימי זה בדרך כלל ברגעי משבר. עומדים נפעמים מול אנשים שעברו טראומה קשה כגון אובדן או פציעה חמורה שהותירה אותם נכים וכאובים – ובכל זאת לא ויתרו, נאבקו על שיקומם והגיעו להישגים מעוררי הערצה והתפעלות.

אם נצא מנקודת הנחה שמאגר זה אכן קיים תמיד במעמקי הנפש של כולנו, הרי שהשאלות המתבקשות הן:

 איך נוכל לעורר כוחות חיוביים אלו ולהיעזר בהם באופן יותר נגיש ועוצמתי? *

 * אם הם קיימים בתוכנו תמיד: מה חוסם אותם ומה מקשה עלינו  פעמים רבות להשתמש בהם?

"ארץ יצורי הנפש" היא שפה שנוצרה על מנת לסייע בחיפוש התשובות לשאלות אלו: לאפשר התבוננות במורכבות הנפש, מתוך חקירה מקבלת ובלתי שיפוטית, לבחון איזה גורמים נפשיים ורגשיים מעודדים צמיחה והתפתחות – לגורמים אלו קראתי "כוחות הקסם", ומה הגורמים המעכבים והחוסמים, – שלהם קראתי "שדונים". השימוש בשפה מסייע לילדים ומבוגרים להבין שיש להם יכולת להיות אלו שקובעים איזה מגורמים אלו מנהלים את רגשותיהם והתנהגותם, ומעודד אותם לבחור לעורר את כוחות הצמיחה והריפוי ולהתגבר על המחסומים.

 

"ארץ הגם וגם" – המורכבות והדואליות של הנפש:

"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה – יפה אמר. בוודאי קרועה היא.

אי אפשר לנו לתאר איש שאין נשמתו קרועה

רק הדומם שלם הוא, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות

ומלחמה פנימית תמיד בקרבו.

וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי

שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל"

{הרב קוק}

 

הנפש האנושית מורכבת מקולות והיבטים רבים ומגוונים שחלקם מרחיבים זה את זה וחלקם סותרים ומנוגדים זה לזה. פרופ' אליהו רוזנהיים כינה אותה "תזמורת בהרכבה המלא" ועסק בשאלה מה הוביל כלים מסוימים בתזמורת זו לנגן בעוצמה בתוך נפשנו, ומה הוביל אחרים להיות  מוסווים או מוסתרים. הוא ראה את אחת מהמטרות המרכזיות בטיפול ובהתפתחות הנפשית, בחיפוש הדרך לזהות עוד ועוד קולות בתזמורת הזו, לקבל אותם בהבנה ובכבוד ולהצליח "לנגן" בהם. כלומר: לבטא יותר ויותר חלקים של הנפש. ככל שתהליך זה מתרחב – כך יכול האדם להיות "המנצח בתזמורתו הפרטית" ולקבוע מתי, איך ובאיזו עוצמה יפעיל כל אחד מהקולות הפנימיים הללו. (רוזנהים א., 1990, עמ' 34-35). רות נצר (2004, עמ 28) אומרת על כך: "התכלית היא מימוש הנפש בשלמותה ומלאותה" ומתייחסת לדחף המולד המניע את הנפש להתפתחות והגשמה עצמית.

יונג (1993 ) עסק באופן מרתק בהתבוננות על מרכיבי הנפש, שלהם הוא קרא "ארכיטיפים" – הוא ראה בהם מעין "פיקדונות" של כל ההתנסויות האנושיות בתחום מסוים, מראשית ההיסטוריה האנושית ועד ימינו. הוא טען שכל ארכיטיפ מכיל בו זמנית גם היבטים חיוביים וגם שליליים: יש בו צד תומך וקונסטרוקטיבי וצד חשוך, הרסני ושלילי (פון פרנץ, 2005). יונג פיתח מושג נפלא שנקרא "אחדות הניגודים" וטען שחלק חשוב מתהליך ההתפתחות הנפשי, שמביא אותנו לאינטגרציה והגשמה עצמית, קשור ליכולת לזהות ולהכיל את הניגודים והסתירות הפנימיות. לדבריו, סתירות אלו יתקיימו בנו תמיד, השאלה: באיזו עוצמה. כאשר אנחנו מצליחים ללמוד לקבל את העובדה שיש בתוכנו ניגודים וסתירות, במקום לחוש קרועים בין הקולות והתשוקות הסותרים בתוכנו, הופך המאבק בינהם למווסת. אז הוא יכול להיות מקור חשוב לאנרגיה נפשית.

 

בכל ילד ובכל מבוגר קיימים קולות וצרכים סותרים:

הצורך ביציבות וביטחון – מול הצורך בחידוש והרפתקאות, הצורך בייחודיות – מול הכמיהה לשייכות ולחברה,

אהבה גדולה למשהו או למישהו – ביחד עם תסכול או פגיעה מאותו אדם או גורם.  רצון לגדול ולהתבגר – מול כמיהה למקום רגרסיבי, ילדי, נזקק וחסר אחריות, ועוד. ניגודים אלו ורבים אחרים, יכולים להיות מקור למאבק פנימי אימתני, פוצע ומכאיב ולפעמים אפילו להרס עצמי ולתחושה שאנחנו נזרקים ומטולטלים בין קצוות וסתירות בלתי ניתנות להכלה. נצר (2004), אומרת ש"האדם נזרק בין ניגודים ורגשות שונים המעוררים תחושה כאוטית של בלבול ואי שקט משתק לפעמים…בהדרגה (מתוך תהליך ההתפתחות הנפשי) בוקעת עמדה חדשה שמרשה לניגודים להתקיים זה לצד זה בכפיפה אחת….ההכרה מתמדת של פעולת הכוחות המנוגדים בנפש…ולא הזדהות עם חד צדדיות ועם פן אחד….מביאה להכרה שהניגודים משלימים ומאזנים אלה את אלה ולקיום דיאלוג (פנימי) פורה" (שם עמ' 215) 

ככל שנקבל את הרעיון שיש בנו סתירות פנימיות, נוכל לבחור ללמוד לחיות איתן (ועם עצמנו) בשלום, והכי חשוב: לבחור להיות "המנצח בתזמורת הפנימית": זה שמחליט לאיזה קול להקשיב עכשיו, או איזה קול נכון לבטא בהתאם לסיטואציה. כדברי פרופ' רוזנהים: "אין מטרתו של הטיפול יצירת "איזון" מלאכותי בין הקולות הפנימיים, הם לא אמורים ואף אינם יכולים לבטל זה את זה…כאשר לומד המטופל לזהות את כל כלי נגינתו הפוטנציאלים, יקבע הוא בעצמו, בתור המנצח של תזמורתו הפרטית, איך ובאיזה עוצמה יפעיל כל אחד מהם" (רוזנהיים 1990, עמ' 35)

 אחת מהבעיות ביכולת הזו, היא שלא תמיד קל לזהות האם הקול ה"נכון לבחור בו" הוא קולה של האינטואיציה, קולם של הגורמים שמעודדים צמיחה והתפתחות, או קולו של הפחד החוסם ולא מאפשר לצאת מ"המוכר והידוע"? לפעמים הקולות הפנימיים שבתוכנו באים מהכוונה פנימית של שמירה והגנה, ולפעמים הם מושפעים מטינות, פחדים וכעסים שהצטברו בנו ואנחנו מתקשים לשחררם, עד שהם צובעים את כל תפיסת העולם שלנו ומייצרים "עיוותי חשיבה" ו "מחשבות אוטומטיות שליליות" שנראות כמציאות הכי ברורה שיש.

שפת ארץ יצורי הנפש, נובעת מתוך הכרה בקולות השונים והמנוגדים שבתכנו ומסייעת – דרך מטפורות מארגנות, ליצור סדר פנימי ומרחב המאפשר הכלה טובה יותר של ניגודים אלו. שפה זו מסייעת לזהות ולחקור האם הקול הפנימי שמנסה לנתב את רגשותי והתנהגותי הוא אכן קול שתורם לצמיחה והתפתחות, או קול הנובע ממחשבה מעוותת המושפעת מדפוסי הגנה מקובעים, או ממשקעי ילדות שצובעים את המציאות באופן חד צדדי.

 בשפה זו, כוחות ההכוונה והריפוי הפנימיים, הכוחות המצמיחים והמעצימים של הנפש – נקראים "כוחות הקסם". הגורמים המעכבים בנפש:  הפחדים, הדפוסים המקובעים, עיוותי החשיבה נקראים "שדונים".

המטפורה של "שדונים" שואבת השראה מתורת הנפש הבודהיסטית, שם השדון מופיע כייצוג לכוחות השליליים המקשים על הצמיחה הרוחנית (כפי שיפורט בהמשך המאמר), ומטכניקות של קאוצ'ין (אימון). לדוגמא, ריצ'ארד קרסון (2003) מתייחס לשדון כ: "מספר או פרשן המקנן בראש שלכם ומלווה אתכם מאז שבאתם לעולם…הוא אומר לכם מי אתם, מגדיר ומפרש כל חוויה שלכם…משתמש בחוויות העבר שלכם כדי לכפות עליכם את חייכם לפי הכללות, מוסכמות ודפוסים…(עמ 13-15)

 

החצנת הבעיה:

ההתייחסות לכוחות נפשיים או לקולות פנימיים הנחווים כשליליים כאל "שדון", מתכתבת עם הרעיון המרתק שפיתחו הפסיכולוגים הנרטיבים מייקל וויט ודויד אפסטון, הנקרא "החצנה":

"החצנה היא גישה טיפולית המעודדת אנשים להתייחס אל הבעיות המעיקות עליהם כאל אובייקטים, ולעתים אף להאניש אותן. בתהליך זה הבעיה הופכת לישות נפרדת ועל ידי כך – חיצונית לאדם. תהליך ההחצנה מוביל לכך שהבעיות הנחשבות כטבועות במבנה האישיות והתכונות המקובעות יחסית, נעשות מקובעות פחות וכובלות פחות". (וויט ואפסטון, 1999עמ'  )

ברוח רעיון זה, אני רואה הרבה הקלה ושחרור כאשר אנחנו מתייחסים לאותם קולות פנימיים חוסמים וביקורתיים בתוכנו כאל "ייצור" הנקרא שדון. הכוונה בהחצנה היא לא שרגשות או התנהגויות מסוימות אינן שלי, אלא שהן חיצוניות למהות הפנימית העמוקה והחיובית שלי. כך לדוגמא, ניתן להתייחס לילד שהתנהג באלימות לא כאל "ילד אלים" אלא כאל ילד ש"שדון הכעס שלו השתלט עליו" והוביל אותו להתנהג באלימות. בעבודה עם שפה זו, ברור גם לילד וגם למבוגר שאתו, שהשדון הוא חלק מנפשו של הילד. אבל, השימוש במונח "שדון" מאפשר לעשות הבחנה בין המהות שלו – כילד טוב ואהוב, לבין ההתנהגות שלו ש"הוכתבה על ידי השדון" – אותו חלק פנימי בתוכו שהשתלט על כל "התזמורת" הנפשית שלו. האחריות של הילד על התנהגותו מתוך התבוננות כזו, נשארת במלואה: בשפת ארץ יצורי הנפש נגיד לו שהוא זה ש"נתן לשדון להשתלט עליו". יחד עם כך נזכיר לו שהוא יכול לבחור להשתמש בכוחות הקסם שלו ולא לאפשר לשדון להכתיב את התנהגותו או רגשותיו.

 

כוחו של הדימוי – כוחה המרפא של המטפורה:

התורה היונגיאנית עוסקת הרבה מאוד בסמלים. יונג (אצל נצר 2004) טוען שהסמל עצמו הוא השפה של הלא מודע, ומטרתו להביא את העולם הפנימי למודעות נגלית. "הסמלים עצמם הם תמיד ביטוי של הלא נראה בנראה, של המטפיזי בפיזי, של האין סופי – בסופי….הסמל הוא יישות מתווכת, השפה החווייתית שבה מדבר הלא מודע אל התודעה המפענחת (שם, עמ' 100). יכולתו של האדם להשליך על העולם סמלים – מאפשרת לו להפוך את היקום מכאוס לקוסמוס ולהעניק לו משמעות. עולם הסמלים מאפשר להבין ולפרש, לערוך ולארגן, למזג ולהכליל את הנסיון האנושי. (קסירר 1972, עמ 225)

לקרוא לדברים בשמם, כוחה של המילה:

"השם, המילה, מתוארים בתרבויות רוחניות רבות כמפתח אל האוצרות הפנימיים. מיתוסי בריאה שונים מספרים לנו שהאל ברא את העולם באמצעות המחשבה והדיבור. הם מכוונים למושג: "המילה הבוראת" שמקורה במשהו עמוק הנובע מאחדות הנשמה האנושית "ומדבר את עצמו" מתוך האדם, על מנת לשנות מציאות. כוחם של המילים או של השמות , מאפשר לפתוח מעברים חסומים בתוכנו ולסלק את הגורם המעכב והמפריע. למילים יש כוח השפעה עז על הנפש. לחש הקסם או מילת הקסם מסמל את ההתגלות הפתאומית של אפשרויות חבויות, ובמובן זה הוא מהווה מפתח לחוכמה ולאינטואיציה פנימית המסייעות לצמיחה הנפשית.  (פרי 2003 , נוימן, 1974)

יונג (1991) טוען ששרידים של האמונה הפרמיטיבית ב"מילות קסם" – כלומר בכוחה המאגי של המילה, נשתיירו בכל אחד מאתנו. שרידים אלו גורמים לנו להאמין שהמילה – לא רק מורה על מציאות מסוימת ומבטאת אותה, אלא גם יוצרת אותה. "למילה יש כוח השפעה רב על המציאות הפנימית. כך יש למילים גם כוח לבטל או לסלק "כוחות רעים" הבולמים ומעכבים את התפתחות הנפש ואת הזרימה היצירתית שלה. כך, בטיפול הפסיכולוגי, כאשר המטפל קורא לדבר שמתאר המטופל בשם, הוא כבר זוכה בשחרור מה ממצוקתו"   ציטוט מפרי 2003, עמ  263.

מנסיוני, במקרים רבים – כאשר המטופל קורא לדבר שהוא מרגיש בשם משל עצמו, תהליך זה עוד יותר עוצמתי. זו אחת הסיבות לכוח המרפא שיש ביכולת לזהות ולתת שם ליצירי הנפש ולקולות הרבים והשונים שבתוכנו. היכולת לשיים היבט פנימי זה או אחר כשדון או כוח קסם, ולהעניק לו שם ברור, היא כשלעצמה מעוררת כוחות ריפוי רבים. השימוש בשפה של ארץ יצורי הנפש, מאפשר לזהות קולות פנימיים שונים בשם אוניברסלי,  כגון "שדון האשמה" או "כוח ההסתגלות",  וגם מעודד הענקת שם אישי כגון "מפלצון" או "סנפי" ("המתגנב") וכדומה. כאשר אדם קורא לכוח או לשדון הפנימי שלו בשם אישי משלו – הוא כבר עשה צעד משמעותי ביכולת לקחת בעלות על היבט זה בנפשו. כך מתעוררים כוחות של בקרה, ויסות ושליטה פנימית – ויש חיזוק ליכולת "להיות המנצח בתזמורת הפנימית" שלו.

בסיפורים ואגדות שונות, ניתן לראות את כוחה של המילה ומציאת השם המדוייק ככוח מרפא המציל מפני השתלטות הרוע, החולי והדיכאון: בסיפור "רומפלשטילצקין" שדון קטן מאיים על המלכה שייקח ממנה את בנה. כאשר היא הצליחה לגלות את שמו האמיתי של השדון – כוח ההרס שלו נעלם והתינוק ניצל.

בספר הנפלא "הסיפור שאינו נגמר" (מיכאל אנדה, 2002) כאשר בסטיאן מוצא את השם החדש לקיסרית הילדותית – היא נרפאת ממחלתה וממלכת פנטזיה ניצלת (פרי, 2003)

האגדות מלמדות אותנו על תהליכים נפשיים שניתן ליישמם גם במציאות: אשה חולת סרטן הגיעה לטיפול בעקבות חרדות קשות. באופן טבעי ומובן, אחרי שחלתה בסרטן שהתגלה שוב ושוב במקומות שונים בגוף, כל כאב ראש או בטן קטן כבר עורר בה אימה שהפכה את חייה לסיוט והקשתה עליה לתפקד ולהינות ממצבה הבריאותי המשתפר בתקופה שבה הגיעה לטיפול. ברגע שאשה מקסימה זו, קראה לשדונים שלה בשם: לחרדה קראה "חרדתון" ולדיכאון שבא בעקבותיהן היא העניקה את הכינוי "פליציה דיכי", התרחש תהליך שיש בו באמת הרבה מן הקסם: רגשות קשים אלו הפכו לחומר ביד היוצר. היא החלה לשחק בהם, לכתוב מחזה שבו הזמינה את השדונים האלו וקולות נוספים בתוכה ל"מפגש פסגה" – וכך רכשה יותר שליטה על עולמה הפנימי. מכאן תהליך ההתאוששות הנפשי כבר זרם באופן מרשים והביא אותה ליכולת לחזור לתפקד, להנות מהרבה דברים ולפתח את כישוריה הרבים. 

       תורת הנפש הבודהיסטית והאימון במדיטציה מכוונים אותנו למקום דומה: להתבונן במה שאנחנו מרגישים באופן לא שיפוטי, לזהות זאת ולקרוא לו בשם, על מנת להשתחרר ממנו. קורנפילד (2008), מתאר את ההתמודדות שלו עם הפחד תוך כדי תהליך האימון והלימוד הרוחני: "חקרתי ומדתי את הפחד במשך חודשים רבים…הוא מגיע כסיפור מפחיד שמשתלט על הגוף והנפש. הפחד יחזור ויספר את סיפורו מאה פעמים, ועד שאלמד להבחין בו ולומר: "היי זה אתה פחד?" – תמיד אלכד בו… לכל אחד מאתנו יש בתוכו שופט וחבר מושבעים, מסך ברזל ומשטרה. לכל אחד מאתנו יש טאליבן פנימי ואת מקום הגלות שלנו" ( שם עמ' 224-5)

בשפת יצורי הנפש, השופט הפנימי נקרא "שדון הביקורת" ומקום הגלות נקרא "שדון הניכור והחוסר שייכות", הטאליבן הפנימי הוא "שדון ההלקאה העצמית" וכמובן – שדון הפחד מלווה את החבורה הזו בנאמנות.

כדי להתמודד מול קולות הנפש ההרסניים האלו, שחוסמים את היכולת שלנו לצמוח, להאמין בעצמנו, לפעול בהגיון – הכרחי להפעיל את המודעות ולצאת למסע אמיץ של חקר והתבוננות פנימית.

 

היציאה למסע: כוחו של "האני הצופה" והמודעות העצמית

יכולת הבחירה הפנימית שלנו מחייבת מודעות עצמית. אחד הארכיטיפים המרתקים שיונג זיהה בנפש האנושית הוא "המדריך הפנימי" – אותה פונקציה עליונה של יכולת לזהות מה נכון לנו על מנת להתפתח למקום של בריאות נפשית והגשמה. המדריך הפנימי שואב את הידע שלנו ממעמקי הלא מודע – דרך מה שאנחנו מכנים "אינטואיציה" . החיבור אל הפונקציה הזו מאפשר הקשבה לעצמי העמוק והאמיתי וגם יכולת להתבונן  על עצמנו "מבחוץ" ומודעות עצמית.

"מסע הגיבור" הוא אחת מהמטפורות הנפלאות למסע ההתפתחות הנפשי של כל ילד. בהרבה אגדות, הגיבור היוצא לדרך פוגש בדרכו מורי דרך שמעניקים לו עצות ומתנות שייסיעו לו בדרכו. מורי הדרך הם דימוי לכוחות של מודעות עצמית ולארכיטיפ ההדרכה הפנימית, והמתנות – דימוי לכוחות המסייעים והמיטיבים שבנפש ולמשאבים הנפשיים הנמצאים בלא מודע הקולקטיבי (נצר ר. 2011)

בספר "המסע לשדונזיה" (מעיין, 2016) שנכתב על מנת לסייע לילדים לרכוש את שפת "ארץ יצורי הנפש", יוצאים הילדים למסע בכדי לעורר את כוחות הקסם שאבדו, וללמוד לאלף את השדונים שמנסים להשתלט עליהם. הספר ממחיש דרך חוויות הקשורות לחיי היום יום של ילדים בני זמננו, את מסע הגיבור של התפתחות האגו והנפש של הילד. מורה הדרך והדמות המסייעת בסיפור, נקרא "בונן המתבונן" מכיוון שהוא מייצג את הפונקציה של ההתבוננות והמודעות העצמית. המתנות שבונן מביא לילדים, מייצגות כוחות חשובים של האגו הנבנה של הילד ושל איכויות  מיטיבות ומרפאות בנפשו של כל אדם:

"שיקוי האומץ והסקרנות" – שמסמל את הרצון והצורך לצאת למסע נפשי של חקר עצמי, ואת תעצומות הנפש הנדרשים לשם כך

"משרוקית הסטופ" המייצגת כוחות של ויסות וריסון עצמי: כוחות אלו הכרחיים על מנת להיות מסוגלים להשתמש בתובנות שהמודעות העצמית העניקה לנו ולרסן את הכוחות המזיקים שפועלים בנו

   "משקפת קסמים": המחזקת את היכולת המודעת להבחין ולזהות איזה גורם מפעיל את התנהגותי כרגע

הספר מזמין אותנו להיכנס באופן חוויתי ל"מסע גיבור" אישי: ללמוד איך להעצים את הכוחות הפנימיים ולהילחם ב"מפלצות", דרך טכניקות לחיזוק כוחות קסם, ולזיהוי ואילוף של שדונים.

חשיבות ההעצמה והחשיבה החיובית – להכיר ב"יש"

עלי באבא היה ילד סקרן שהלך לחפש מערות….הוא נתקל בדלתות נעולות, היה צריך למצוא את המילה הנכונה כדי לפתוח אותן, תחבולות ותכסיסים להתגבר על הגנבים (שאפשר לראות בהם ייצוג לשדונים) ובעומק המערה גילה אוצרות רבים. (פרי 2003, עמ' 82-85) אוצרות אלו קיימים בכולנו – אם רק נצליח לפתוח את השער אל הלא מודע שלנו ולהתגבר על השדים הפנימיים שמנסים לגנוב מאתנו את המשאבים שלנו והאיכויות שבנו…

במהלך הכשרתי כפסיכולוגית קלינית, למדתי לחפש מצוקות, קונפליקטים פנימיים, מחסומים, חסכים ופגיעות. אומנתי לחשוב שהמעשה הטיפולי העמוק מתרחש מתוך המפגש עם הצד האפל של הנפש, עם הכאבים והבורות, שלהם אני כמטפלת אמורה להביא ריפוי. פעמים רבות, ציפייה פנימית זו – שיש בה משהו אומניפוטנטי, הובילה אותי להיות נשלטת על ידי שדונים של הקטנה עצמית: תחושות שאני לא מסוגלת לעזור במצבים מסוימים, ש"זה גדול עלי", שאני לא יודעת מספיק ושיש אחרים הרבה יותר טובים ממני שבטח היו יודעים לעזור למטופל מסוים הרבה יותר טוב…

 ככל שרכשתי ניסיון וידע, ובעיקר ככל שלמדתי להקשיב לאינטואיציה שלי, כך "הצטמצם" לכאורה התפקיד שלי והפך מ"מצילה"  ל: "מלווה במסע".  מלווה שיש לה זכות גדולה לקבל את אמונו של המטופל, בכדי להיות לצדו, לסייע לו לעורר את כוחות הריפוי הפנימיים שבתוכו ולזהות את השדונים החוסמים אותם ומקשים עליו להשתמש בכוחות אלו. כוחות קסומים אלו, המתגלים לנו פעמים רבות דווקא במצבים הכי קשים – הם של המטופל ולא שלי.

היציאה למסע הטיפולי נובעת פעמים רבות ממצוקה גדולה, ממצב שבו זרימת החיים נחסמה ואילצה אותנו לעשות שינוי ולהתבונן בסקרנות ואומץ לתוך נפשנו. על מנת לצאת למסע כזה – שמזמן אותנו לרדת לתהומות הלא מודע, לעמוד עירום ועריה מול השדים הפנימיים שלנו המייצרים את הפחדים הכי גדולים – צריך קודם כל להצטייד במשאבים נפשיים.

כאשר למדתי טכניקות שונות לריפוי טראומה, הבנתי שאין שום הגיון בלרוץ ולחפש את המצוקות והחסכים לפני שמתחברים אל תעצומות הנפש. טיפול בחוויות קשות יכול להיות תהליך מאוד מעצים ובונה אך באותה מידה גם יכול לפרק ולשאוב את כל הכוחות הנפשיים.  פטר לווין (1997) אומר על כך: "בעוד הטראומה יכולה להיות גהינום עלי אדמות, טראומה שנפתרה היא מתנת האלים. מסע הרואי השייך לכל אחד מאתנו" (עמ' 28).

בשנים הרבות שבהן אני עוסקת בעבודת הריפוי הנפשי, הכרתי הרבה ילדים ומבוגרים שהחיים ניפצו אותם על הסלעים באופן האכזרי והקשה ביותר שיכול להיות. הוקסמתי שוב ושוב לגלות את תעצומות הנפש ואת הכוחות הקסומים שקיימים בנשמות אלו. כוחות המאפשרים לנביטה חדשה לצאת ולצמוח כנגד כל הסיכויים – בהינתן התנאים הנכונים וכאשר הם נפגשים שוב עם גורם מזין. מתוך תהליך מרתק זה, הבנתי שיש ערך רב בחיבור אל הכוחות והמשאבים בתחילתו של כל מסע התפתחותי – טיפולי, רגשי ורוחני.

בכדי להפוך מסע הרואי זה למסע מעצים – חשוב לחבר את המטופל קודם כל למשאבים הפנימיים שלהם, ליצור עוגן של "מקום בטוח" בחוויה הרגשית. החיבור למשאבים הנפשיים מסייע לנו להחזיר את היכולת המולדת להתמודד עם קשיים, לחצים ורגשות שליליים, ולהתגבר על ארועי חיים טראומטים  (רוס ג', 2008)}

"כוחות הקסם" הם כלי נפלא להעצמה וחיבור למשאבים. היכולת שלנו לקרוא להם בשם ולהיזכר בהם, מאפשרת לעורר אותם, ולפתוח גישה שאולי נחסמה  אל המאגר הפנימי שכבר נאסף בנו – חלקו מתוך חוויות והתנסויות של כל אדם, וחלקו שואב הזנה ממקורות ארכיטיפלים עמוקים הנמצאים ב"לא מודע הקולקטיבי"  

אם נפרוש את קלפי כוחות הקסם ונשאל ילד או מבוגר: "איזה כוחות גילית על עצמך מתוך התמודדות עם מצב קשה, משבר, או תקופה של מצוקה" , נופתע לגלות איזה תעצומות נפש נמצאות מתחת למצבים שנראים הכי קשים ומפורקים. לא כל שכן – האדם שנשאל אותו שאלה זו, יופתע בעצמו פעמים רבות. כך אנחנו מכוונים למצוא מפתח אל מרתפי הנפש הטומנים בחובם את האוצרות הגדולים, אל "חשבון הבנק" הנפשי שלנו – שבו אגרנו את כל מה שלמדנו מהתמודדויות מוצלחות עם מצוקות שהתנסינו בהן בעבר.

לפני כמה חודשים הגיעו אלי לקליניקה באופן דחוף זוג הורים עם ילד בן 10, עקב התקף חרדה קשה שהילד עבר יומיים לפני כן, שהתבטא בקוצר נשימה מבהיל. הילד נכנס מבויש ומסוגר בתוך עצמו, וכאשר ניסיתי לברר איתו מה שלומו ומה קרה, אי אפשר היה לגרום לו לשתף פעולה. כאשר הוצאתי את קלפי כוחות הקסם וביקשתי מהילד ומהוריו לבחור כוחות שהם מכירים אצלו – התחולל מהפך שהפתיע אפילו אותי: כל האחד מההורים לקח מספר לא מבוטל של קלפים וסיפר על כוחות שהוא מכיר ורואה בילד – ובעקבות כך גם הוא עצמו החל לקחת כוחות ולספר דברים טובים על עצמו. תהליך זה הוביל לשינוי בכל אוירה הרגשית שהייתה בחדר, הילד נפתח והזדקף – ממש כמו צמח צמא שהשקו אותו במים חיים. מכאן כבר היה קל לדבר על התקף החרדה, להבין את הסיבות שגרמו לו, ולסייע להם ללמוד טכניקות להתמודד עם חרדות.

דוגמא זו משקפת את חשיבות ההעצמה והיכולת לבנות אמון ולהעניק למטופל תחושה של עוצמה ואמונה בכוחותיו – על מנת להתחיל את המסע הטיפולי ולאפשר לו לגעת במקומות הכואבים והחלשים. רוב המבוגרים רגילים להעיר לילדים על התנהגות לא רצויה, על מנת לחנך אותם.

אבל את החלקים הרצויים בהתנהגות הילד – אנחנו הרבה פעמים לוקחים כמובן מאליו ולא מעניקים לכך תשומת לב. כדברי פסיכיאטר הילדים המפורסם, דניאל אמן (1) : "שים לב לתכונות שאתה אוהב בילדיך יותר מאשר לתכונות שאתה לא אוהב בהם. אין לך מושג כמה זה חשוב! אם תשים לב רק למה שאתה לא אוהב בילדיך, הם לא יאהבו את עצמם, ואתה לא תראה אצלם התנהגות טובה"

 

להכיר בשדונים וליצור איתם דיאלוג –

"בתרבויות עתיקות למדו השמאנים כי לתת שם לדבר שממנו אנו פוחדים – הוא דרך מעשית להתחיל לשלוט בו. יש לנו מילים וטקסים עבור רבים מן הארועים החיצוניים הגדולים בחיינו – לידה, מוות, מלחמה ושלום, נישואים, מחלה, – אבל במקרים רבים אין לנו שמות לכוחות פנימיים המניעים בעוצמה כה רבה את ליבנו ואת חיינו… בכל מסלול רוחני יש הגדרה לקשיים השכיחים שאנו פוגשים. הסופים קראו להם "נאפס", "אבות המדבר הנוצרים" שעסקו בתרגול רוחני במדבריות – קראו להם שדים, והזהירו מפני שד הרוגז והפחד ומפני שד העצלות והגאווה. הבודהיסטים מכירים כוחות אלה בדמותו של מרה (אל החשכה), שמביא את המתאמן בדרך הרוחנית לספק, ביקורת ובלבול…קריאת החוויה בשמה – היא צעד ראשון לקראת הבאתה לתודעתנו הערנית. כך אנו יכולים לחקור כל בעיה והיבט בחיים המציבים עצמם בפנינו. כאשר קשייו של הבודהא הופיעו בפניו הוא היה אומר "אני רואה אותך, מרה" (קורנפילד, 2001, עמ 119-120)

קרסון, (2003),הבא מעולם האימון (קאוצ'ינג) קורא לשדון: "בריון נתעב, מרושע, נוכל בלתי נסבל, המסתתר בצללי מוחכם והופך באמצעות הפחדים שלכם את עתידכם לסרט אימה.  הוא מתייחס אליו כ"מספר או פרשן המקנן בראש שלכם ומלווה אתכם מאז שבאתם לעולם…הוא אומר לכם מי אתם, מגדיר ומפרש כל חוויה שלכם…משתמש בחוויות העבר שלכם כדי לכפות עליכם את חייכם לפי הכללות, מוסכמות ודפוסים…(עמ 13-15)

השדונים שלנו אכן נחווים כנתעבים הרבה פעמים ומשתלטים עלינו בבריונות עריצה, כמו לדוגמא שדון הביקרות העצמית או ההלקאה העצמית שיכול להיות אכזרי ופוצע. אותו שדון שאומר לי "את סתומה!! איך את הורסת הכל!! תראי לאיזה סבל או בלגאן את גורמת! לא מגיע לך שיהיה לך טוב! " ועוד קולות פנימיים "חביבים" כאלו. אני מכירה היטב שדונים אלו, המובילים פעמים רבות גם למעגל של קורבנות, רחמים עצמיים ולצערי יצא לי לראות הרבה אנשים ששדונים אלו הובילו אותם גם לפגיעה עצמית והרס עצמי, כגון התמכרות לסמים, עבריינות, חיתוך הגוף ואפילו נסיונות אובדניים.

אולם השדונים הם לא תמיד נתעבים. דווקא ההבנה שהשדונים שלנו באים מתוך כאבי ילדות, מצוקות לא פתורות או מנגנוני הגנה ששרתו אותנו בעבר – יכולה לעזור לנו להתמודד איתם הרבה יותר טוב. כלומר: אם נכיר בהם, נכיר אותם, נתיידד איתם, נקשיב למה שהם רוצים לומר לנו – פעמים רבות תהליך זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי בכדי להפסיק לתת להם לשלוט בנו.

בעולם הרוחני העשיר של התורה הבודהיסטית יש סיפורים נפלאים המלמדים אותנו איך להתמודד עם השדים הפנימיים. אחד הסיפורים האהובים עלי לקוח מהמסורת הטיבטית, ומספר על מילרפה הקדוש שהלך להתבודד במערה בהימליה אחרי שנים ארוכות של אימון מפרך של הרוח.

 "בליל חורף מקפיא פלשו שלושה שדים נוראים למערה. הם ייללו, העוו את פניהם, ניבלו את פיהם, ירקו על המאנדלה. מילרפה לחש לחשים, אמר מנטרות רבות עוצמה, קרא לעזרת מורו האהוב – אך הכל לשווא. אחוז אימה ברח מן המערה אל השלג. הוא ידע שהשדים עתידים לגרור אותו היישר לגהיינום…"

החלק הזה של הסיפור מתאר באופן מדויק מצב המוכר לכולנו – מצב שאני קוראת לו "מתקפת שדונים": שבו משתלט עלינו רגש חזק שהרבה פעמים מוביל לסערת רגשות והתפרצות כלפי אחרים ו/או כלפי עצמי. נוכל לזהות השתלטות של שדון כאשר אחרי מצב כזה יש תחושה שהגבנו באופן שאינו פרופורציוני למה שקרה – מה שמלווה הרבה פעמים בשאלה "איזה שד השתלט עלי??" 

מתקפת שדונים מלווה בדרך כלל בתחושות פיזיות ובסיפורי אימה על העתיד או על העבר שהשדונים "מקרינים" בראשינו. לדוגמא שדון החרדה שמקרין לפעמים סרט שלם על תאונת דרכים שקרתה למישהו מאהובי שאיחר ב5 דקות, שדון הפחד מכישלון שמנבא שלא אצליח בתפקיד מסוים שלקחתי על עצמי או שהרצאה שאני עומדת להעביר תהיה משעממת או מאכזבת, שדון האשמה שדואג לנזוף בי קשות על כך שלא הקדשתי מספיק זמן לילדי ושאני האמא הכי גרועה בעולם ועוד…. וכמו בסיפור על מילרפה – כל עוד שדונים אלו שולטים ברגשותי או התנהגותי – הם אכן מקפיאים אותי בשלג – כי הם גורמים לי לברוח מהחיבור לעצמי האימיתי והעמוק, להתנתק מהמשאבים הפנימיים שלי – ועלולים להוביל בסופו של דבר למצב של קיפאון רגשי/רוחני /יצירתי ולפעמים ממש למוות (כמו שדון הקורבנות והייאוש שעלול להוביל להתאבדות או שדון ההרס העצמי שעלול להוביל לסיבוכי ההתמכרות כגון עבריינות או מנת יתר)

לדוגמא: מטופל הנמצא בתהליך שיקום מהתמכרות, בחר את "שדון ההדחקה וההכחשה" – הוא סיפר שמגיל מאוד צעיר הוא חי בהדחקות ובהסתרות של רגשותיו האמיתיים "לא היה לי רגש לכלום". הוא סיפר ששדון זה שלט בחייו מגיל 8, אחרי שגילה שאבא שלו עוסק בדברים פליליים ומוכר דברים גנובים. כבר אז כילד הוא הבין וגם קיבל מאביו את המסר שאסור לשתף ולדבר על כלום, מה שהוביל אותו לגדול עם תחושה גדולה של בדידות וניכור. כאשר הגיע לגיל ההתבגרות הוא החל לחפש שייכות אצל עבריינים שהתחבר אליהם, וכך שדון ההכחשה רק הלך והתעצם, והוביל להתפתחותם של שדונים נוספים כגון שדון ההתמכרות ושדון ההרס העצמי. מכאן הדרך "לקפוא בשלג" כבר הייתה סלולה: שימוש בסמים ואלכוהול, עבריינות, מעצרים בבתי סוהר, הרס חייו והחיים של משפחתו, חוסר הערכה עצמית….

 

 

זכות הבחירה – לשתות כוס תה עם השדונים:

להתיידד עם השדון – כלי מרכזי בהתפתחות נפשית, חופש פנימי וחיבור לעצמי העמוק

המשך הסיפור הבודהיסטי על מילרפה, מעניק לנו הבנה משמעותית לגבי הכלים העומדים ברשותנו להתמודדות עם השדונים הפנימיים. מילרפה הקדוש ברח מפני השדים אל השלג וכמעט שמצא שם את מותו. אבל ברגע זה התרחש בנפשו תהליך מופלא, שהוביל אותו לפתור את המצב הקשה:

….בהדרגה (הוא) החל לחשוב: הרי זהו הרגע שלו חיכיתי כל ימי. תמיד שאפתי להשתחרר מכבלי ההיצמדות. אם שדים אלו גורמים לי שאצמד לחיים האלו מתוך אימה – הרי שכל עמלי היה לחינם! שלווה גדולה ירדה עליו. הוא חזר למערה ובירך את השדים: "שדים נכבדים! ברכוים הבאים אל מעוני הצנוע. אני יודע שתפקידכם הוא להשמידני ולגרור אותי אל השאול. אינני רוצה למנוע מכם מלנסות ולמלא את תפקידכם. באשר לי – הרי תפקידי הוא לחתור אל ההארה. ימלא כל אחד מאיתנו את תפקידו כמיטב יכולתו והטוב שביננו ינצח. אבל קודם לכן התכבדו נא בכוס תה"

הרגע שבו מתרחש השינוי – הוא הרגע שבו מילרפה מתעשת ונזכר בכוחות הקסם שלו. הוא נזכר באימון הרוח – כלומר בתהליך ההתפתחותי ובכל הכלים שלמד עד לאותו הרגע. הוא נזכר שיש לו את האפשרות לבחור האם להיות עבד של השדונים שלו ולתת לו להכתיב ולנהל את חייו – או לקחת אחריות על עולמו הפנימי ולעורר את כוחות הקסם.

את היכולת הזו לבחור בין הכוחות לשדונים, מייצג "כוכב האור" בספר "המסע לשדונזיה" (מעיין, 2016): כוכב מופלא שהילדים מקבלים ועונדים על צווארם. הכוכב התלוי על הצוואר הוא מעין קמע, המזכיר להם שוב ושוב שבכל רגע יש להם אפשרות לבחור מי שולט ברגשותיהם ומכתיב את התנהגותם. יכול בחירה זו אפשרית לכולנו – רק אחרי שנכיר באומץ בשדונים שלנו, נקבל אותם ונפסיק לברוח מפניהם.

כאשר מילרפה הקדוש נכנס בחזרה למערה, המסמלת את מעמקי הלא מודע הוא כבר שונה. הוא יודע שהוא "בעל הבית" בתוך נפשו – שהמערה שייכת לו ולא לשדים. יחד עם כך, הוא מוכן להכיר בהם ולקבל אותם כחלק ממנו. הוא מבין שהשדים מייצגים כוחות שליליים בתוך הלא מודע שלו ושאין לו אפשרות לסלקם או להילחם בהם באופן ישיר, הכרה זו מאפשרת לו להבין משהו מאוד חשוב: שיש בו גם את הכוחות הבריאים, כוחות ההכוונה וההתפתחות. לכן הוא אומר לשדים: "תמשיכו למלא את תפקידכם ואני אמשיך בשלי – והטוב שביננו ינצח". כוס התה שהוא מציע להם היא הסימן להתיידדות: למוכנות שלו להכיר באותם היבטים דחויים בנפש, לקבלם כחלק מעצמו וכך להשכין שלום פנימי. כל עוד מילרפה ברח מפני השדים – הוא עשה את מה שכולנו עושים כאשר אין לנו אומץ להכיר בהיבטים הפחות אהובים בנפשנו – אותו חלק שיונג מכנה "הצל". אבל ככל שנברח מהיבטים אלו – הם לא יעלמו אלא להפך – בדרך כלל הם רק ילכו ויתעצמו, יתפחו ויגדלו עד שהם ימלאו את כל הנפש. לפעמים הם פשוט "גונבים לנו את הבית" – כמו בספר הנפלא "דרקון- אין דבר כזה" (קנט, 2007) שבו האמא והילד בעקבותיה – מתעלמים מהדרקון הקטן עד שהוא ממלא את כל הבית ולוקח אותו עמו למקום אחר. מטפורה נפלאה ומדויקת למצבים שבהם השדונים שהתעלמנו מהם גורמים לנו להתרחק כל כך מעצמנו ולחוש אבודים ותלושים.

היבטי צל מוכחשים שממלאים את "הבית הפנימי" של הנפש, עלולים להוביל אותנו לבסוף להתפוצץ על אחרים בהתקפי זעם, או לנזק פנימי כגון בעיות בריאות, דיכאון ומעגלי הרס עצמי. לפעמים הצל שלנו  מושלך על אדם אחר ואז אנחנו רואים בו את המקור לכל המצוקה והסבל שלנו או מפחדים מפניו. כך או כך – הקושי להכיר בצל מוביל לניתוק של האדם מעצמו ולחיים נטולי חופש פנימי, בעוד המוכנות להכיר ולקבל היבטים אלו, מובילה להתרחבות הנפש ולחיבור אל כוחות חיים חיוניים ואל חוויה שלמה יותר של החיים (באומן א. 2005, עמ' 31-36)

 

להכיר את השדונים שלנו וללמוד הקשיב להם:

יונג פיתח את המושג 'דמיון פעיל'. זהו מצב ביניים בין המודע ללא-מודע. מדובר בפגישה אקטיבית של הלא-מודע בעומקו. בתהליך של דמיון פעיל, מציע יונג להתמקד בדימוי שעולה בחלום או בערות, לתת לו להתרחש ולעקוב אחר השתנותו. סביב הדחפים והדימויים עולות פנטזיות, להן צריך לאפשר לצאת. יונג מציע לדבר עם הדימוי או הדמות או הדחף; לשאול אותם מה הם רוצים ולאן הם חותרים, משום שיש להם מטרה, ולשמוע את תשובתם. "זהו דיאלוג אקטיבי, שבו המודע והלא-מודע משתתפים יחדיו, כמו בכל תהליך יצירתי". יונג מאמין שהעצמי מארגן מראש את הרצף הנפשי, ואם יתאפשר לפנטזיה להתרחש, אזי היא תגיע אל יעדה. "הפנטזיה אינה מקרית, משום שהעלאת חלקי הנפש לתודעה תאפשר, בסופו של דבר, לחלקים אלה להגיע להשלמה זה עם זה ברמה גבוהה יותר של מודעות. (נצר, 2004, עמ' 103)

ואכן, ההתייחסות אל שדונים והתוצאות שלהם כאל "סימפטום שיש לסלקו" עלולה להיות הרסנית או חלקית וכך לפספס את העיקר. אם נתיידד עם השדונים שלנו ונלמד לנהל איתם דיאלוג, נראה פעמים רבות שהם רוצים לספר לנו דברים חשובים על עצמנו ועל ההתפתחות שלנו. במקרה של ילדים – השדונים שלהם רוצים פעמים רבות גם לספר דברים על או אל הוריהם.

לדוגמא: ילדה הגיע לטיפולי עקב חרדות שהובילו לכך שהיא התקשתה להישאר לבד בבית אפילו עם בייביסיטר. החרדות צמצמו את עולמה והקשו עליה לתפקד באופן עצמאי, וכמובן שהכבידו מאוד על הוריה ומנעו מהם לצאת מהבית. כאשר היא ציירה את "שדון החרדה" והחלה לשוחח איתו – הצעתי לה לשאול אותו מה הוא רוצה להגיד ומה הוא רוצה ממנה ומהוריה. מהר מאוד הבנו שהשדון רוצה להגיד שחסר לה זמן איכות עם אמה: האם נעדרה הרבה שעות מהבית עקב עבודתה התובענית, אבל גם בשעות שבהן הייתה נוכחת פיזית בבית – היא לא באמת התפנתה לביתה, מכיוון שהייתה עסוקה בענייני העבודה דרך הטלפונים והמחשב. ההקשבה לדרישות של השדון הביאה לפתרון יצירתי בין האם לבת: סיכמנו שבכל תחילת שבוע האם תקבע שעה של פגישה עם הבת, שתהיה רשומה ביומן שלה. בשעה זו הילדה תבחר מה היא רוצה לעשות עם אמה: משחק, שיחה, קריאת ספר, אפיה וכדומה והאם מתחייבת להיות לגמרי פנויה לביתה בזמן הזה – לכבות פלפון ומחשב. מדהים היה לראות איך שדון החרדה של הילדה התכווץ ונעלם כמעט לגמרי כאשר הבנו מה הוא רוצה להגיד!!

 

באותו אופן, חשוב להקשיב לשדוני זעם של ילדים בבית הספר: פעמים רבות הם רוצים להגיד שהילד מרגיש קושי עם החומר הנלמד, חוסר יכולת להתרכז, דחיה חברתית או שהוא סוחב מצוקה ולחצים מהבית ועסוק בהם בזמן הלימודים. או ל"שדוני הימנעות" של ילדים המובילים אותם להסתיר את העובדה שיש להם שיעורי בית, להימנע מלהתכונן למבחן, עקב החשש מלחוות תסכול, חוסר הצלחה ובושה.

בספר המסע לשדונזיה (מעיין 2016) "בונן המתבונן" מלמד את הילדים שהשדונים מפתים אותנו להאמין שהם החברים הכי טובים שלהם – אבל למעשה כולאים אותם בכלוב, מקשים עליהם להצליח ומצמצמים את דרגות החופש שלהם. בפרק העוסק במלכודות של השדונים הערמומיים, הילדים לומדים להבין שכאשר הם מאפשרים לשדון ההימנעות לכוון אותם – הוא מפתה אותם לשחק במקום ללמוד, לכאורה כדי להגן עליהם מתסכול – אבל למעשה הימנעות זו היא הגורם לתסכול הרבה יותר גדול. לדוגמא: כאשר יונתן, גיבור הסיפור, רצה להתכונן למבחן, הוא שמע קול פנימי בתוכו שאמר: "אין לך מה להתכונן ולהשקיע. הרי גם אם תנסה – לא תצליח. תזכור איך התביישת כשקיבלת את הציון הנמוך בתעודה של מחצית השנה..יותר כייף לשחק ולהנות! ככה גם תדע שאם תקבל ציון נמוך – זה מפני שלא התכוננת למבחן, ולא תחשוב שזה מפני שאתה טיפש… הרבה יותר כייף לשחק כדור סל" (שם, עמ' 44).

ילדים שגדלו עם מנגנון הגנתי של הימנעות (המאפיין מאוד ילדים עם ליקויי למידה או בעיות קשב), הופכים פעמים רבות למבוגרים הממשיכים להיות נשלטים על ידי שדוני הימנעות. מבוגרים אלו סוחבים כאב גדול עקב תחושה של חוסר מימוש עצמי, קושי להאמין בעצמם וביכולתם, וקושי ליזום, להתחיל דברים חדשים, לפרוץ מחסומים פנימיים ולפתח את כשרונותיהם.

הבשורה המשמחת היא שכאשר נלמד ילדים כבר מגיל צעיר את השלכותיו ההרסניות של הכניעה לשדון ההימנעות, ונסייע להם לגייס כוחות קסם כגון אמונה בעצמם, סקרנות, אומץ – על מנת להשתחרר משלטונו של השדון הזה, נעניק להם מתנה גדולה להמשך חייהם והתפתחותם. עצם ההבנה והזיהוי של "התעלולים של השדון", במיוחד בנוכחות מבוגר אוהד המשדר לילד שהוא מאמין בכוחותיו ויכולותיו – מגייסת בדרך כלל את הילד להחליט להיות "לוחם אור" ולהתגבר על השדון, כמו בדוגמא המוצגת בהמשך הפרק (שם, עמ 46-50)

 

 

דיאלוג עם שדונים בדרך להבנייה קוגנטיבית חדשה:

אחד המושגים המרכזיים בטכניקה של הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי נקרא "עיוותי חשיבה" . אחד מעקרונות הבסיס בטיפול הזה נקרא: הבנייה קוגנטיבית:

 cognitive reconstruction) ) – בחינה של מחשבות שעולות באירוע נתון,  על בסיס הגיוני ומציאותי, על מנת לעזור למטופל להעריך מחדש עיוותי חשיבה בצורה מדויקת יותר. (ורשביאק, 2012)

 

התוודעות לשדונים שלנו מאפשרת הבניה קוגנטיבית מחודשת: השדונים יוצרים פעמים רבות עיוותי חשיבה ופרושים אוטומטים שליליים של המציאות. כמו למשל "אף אחד לא אוהב אותי" "בחיים אני לא אצליח" "כולם נגדי" וכדומה. ברגע שהבנו שהפרושים ועיוותי החשיבה לגבי ארוע מסוים – נוצרו בגלל השדונים, הרי שנפתחת לנו יכולת בחירה: האם להמשיך להקשיב לשדונים או להבנות מחדש את המציאות על ידי בחירה בכוחות הקסם. כוחות רבים יכולים לעזור לנו לגייס פרושים חילופיים חיוביים לאותו ארוע כגון: הכוח להתבונן על דברים מזווית אחרת, הכוח להפוך חסרון ליתרון, הכוח לזכור שיש בלב שלנו מקום לרגשות מנוגדים המאפשר לראות את המורכבות של דברים והתנהגויות אנושיות וכדומה.

 

דוגמא מרגשת להבנה של עיוותי חשיבה ושל היכולת להבניה קוגנטיבית מחודשת עקב הדיאלוג עם השדון, קיבלתי מיואב (שם בדוי), שהגיע לטיפול בגיל 45, בעיצומו של משבר דכאוני קשה. יואב היה לפני כן מנהל מצליח בארגונים ציבוריים שונים, הקים עסק פרטי והגיע להצלחה כלכלית ומקצועית מרשימה. למרות זאת הוא החל לחוש יותר ויותר מדוכא וחווה ניתוק מהגשמה עצמית אמיתית וקשיים רבים במערכות היחסים המשפחתיות שלו, שהובילו אותו לייאוש, תסכול, זעם וחוסר ביטחון. תפקודו הכללי וגם תפקודו בעבודה התדרדרו מאוד.

יואב התוודע לרעיון של חקר הנפש על ידי הכרות עם השדונים וכוחות הקסם מתחילת המסע הטיפולי. הקלפים של ארץ יצורי הנפש עזרו לו לזהות את הכוחות שידע שיש בו, את אלו שהוא חש ש"אבדו לו" עקב במשבר, וגם את אלו שהיה רוצה לעורר ולחזק בזכות המשבר הנוכחי. הוא גם זיהה את השדונים המרכזיים שהשתלטו עליו. באחת מהפגישות, אחרי שכבר חש יותר בטוח בעצמו ופחות מדוכא, הוא סיפר לי שחושב על פרויקט כלכלי חדש שהוא רוצה ליזום. לי הפרויקט הזה נראה מאוד יצירתי ומרשים ביכולת להבנה עסקית של הזדמנות מסוימת שנפתחה עבורו, אבל ביואב עלו מיד קולות פנימיים של ביקורת עצמית נוקבת והטלת ספק ביכולתו להצליח. קולות אלו איימו לחסום את היוזמה החדשה עוד לפני שהתחיל בכלל לבדוק אותה בפועל, וגרמו לו ללחץ, חרדה ואכזבה מעצמו. הזמנתי אותו לעשות דיאלוג עם "שדון הפחד מכישלון", בתרגיל הלקוח מעולם הגשטאלט והפסיכודרמה: הזמנו את השדון "לשבת על הכיסא הריק" מול יואב, והוא "שוחח איתו" ואחרי זה עבר לכיסא של השדון והשמיע את הקול שלו (אותו קול הרסני המייצר עיוותי חשיבה שהוא שומע בראשו מאז שהתחיל ליזום את הפרוייקט).

 

דוגמאות מהדיאלוג של יואב עם השדון:

שדון: אתה אצן ל100 מטר ולא למרחקים ארוכים! תמיד מתחיל דברים ומפסיק באמצע!

יואב: זה לא תמיד היה ככה…אפילו בתקופות רעות הצלחתי לפעמים יותר מכולם (נותן דוגמא מקורס שהשתתף בו)

שדון: הספק תמיד מכרסם בך! אני מהמר שאתה הולך להפסיק כי לא תעמוד בזה. אתה לא מספיק נחוש!! השגת דברים כשהיית נחוש, אבל עכשיו – זה לא בדם שלך"

יואב: " כשיש משהו שאני מאמין בו עד הסוף – אני אעשה הכל להגיע ליעד שלי. רעב הוא לא הדבר היחיד – יש בי התלהבות ונחישות! הרעב הוא לא להיות עשיר, אלא לגלות מחוזות חדשים בתוך נפשי. בתקופות טובות – יש בי יכולת  לסמן תוצאה ולהגיע אליה (נותן דוגמא)"

 

מכאן כבר הייתה הדרך קלה להבין שיש לו אפשרות בחירה: האם הוא נותן לשדון לנהל את מהלכיו או לומד לבחור להשתמש ב"כוחות הקסם" שלו": כוח היוזמה, האמונה בעצמו, הכוח לשאוף גבוה וכדומה. ההקשבה לדבריו של השדון סייעה ליואב גם להבין שיש דברים מסוימים שבהם השדון צודק וחשוב להתבונן בהם – וכך הוא הצליח לחדד לעצמו את מטרותיו האמיתיות בפרויקט (לגלות מחוזות חדשים בתוך נפשו) ולא מונע מגורם מוטיבציוני שלא מסתדר עם הערכים הפנימיים שלו (לעשות כסף כמטרה).

 

בהמשך השיחה הבנו שיש לשדונים שלנו עוד תפקיד חשוב: הם מחזיקים אותנו ערניים! מאותתים ומתריעים מפני סכנות כמו שקיעה בהיבריס (גאוות יתר) וחוסר זהירות. במובן זה, השדון מתנהל כמו הטיגריס בספר המרתק "חיי פאי" : הטיגריס שנמצא על סירת ההצלה ביחד עם הנער פאי, מוביל את הנער להיות כל הזמן עירני בכדי לדאוג שלא ייטרף על ידו. רק בסוף המסע הארוך והקשה שלו שלו בים, הוא מבין ששרד רק בזכות כך שהיה חייב להישאר בערנות ודריכות ולהתאמץ לטפל בטיגריס ולהשיג לו מזון. פאי לומד בשלב מסוים לאלף את הטיגריס וליצור חלוקת טרטוריה בתוך הסירה בינו לבין החיה הטורפת וכך שניהם מצליחים לחיות בשלום זה עם זה עד לרגע שהגיעו לחוף מבטחים. (יאן, 2001)

 

סיפור זה מהווה מטפורה מופלאה ליכולת שלנו ללמוד לחיות עם השדונים שבנפשנו, אם נדאג לאלף אותם ולשמור אותם בתוך טרטוריה מוגבלת, כך שלא ישתלטו לנו על כל "השטח" (לא יכתיבו את רגשותינו והתנהגותנו). מצד שני – סיפור זה ממחיש גם את החלקים החיוביים של השדונים: הם יכולים לשמור עלינו ערניים ודרוכים ומאפשרים לחיים שלנו להיות מלאי ענין וגיוון.

 

המטפלים הקוגנטיבים ממליצים להעמיק תובנות אלו על ידי הפעלה התנהגותית – המטופל מתבקש לעשות פעולות אשר משרתות את מטרות הטיפול ושאינו רגיל לעשותן ביום יום. כמו כן, הם נותנים למטופל משימות הביתה – מטלות ותרגול בין פגישה לפגישה, מה שמאפשר הכללה של מה שנלמד בטיפול.

ברוח זו נכתב ה"יומן האישי לחקר והתבוננות עצמית" המלווה את העבודה עם שפת ארץ יצורי הנפש, עם הקלפים ועם הספר. יש בו הרבה הצעות לתרגול ומעקב אחרי שדונים וחיזוק היכולת לזהות אותם וללמוד איך להתמודד איתם כך שלא ישתלטו עלינו, מכתבים לשדונים, פטנטים לאלף אותם ועוד.

דוגמאות מהיומן האישי:

 

הדיאלוג בין יואב לשדון שלו ממחיש כמה קל לזהות את קולותיהם של השדונים….לשדונים יש נטייה לדבר עם סימני קריאה, והם מרבים להשתמש במילים חד משמעיות ובסימני קריאה, כגון "תמיד! אף פעם!" וכדומה. ככל שנדע לזהות את השדונים שלנו ולדעת להבחין בכך שקול פנימי מסוים בתוכי מגיע מהשדון, כך יהיה לי קל יותר לבחור האם להקשיב לו. בספר "המסע לשדונזיה" בונן המתבונן מלמד את הילדים לזהות את שדון הכעס שלהם על פי סימנים מקדימים בגוף:…"ככל שתקדים לזהות את שדון הכעס שלך, כאשר הוא רק מציץ מהקופסא שבה הוא גר בתוך הלב – כך הוא יהיה עדין קטן וחלש יותר , ולך יהיה קל יותר להשתלט עליו לפני שהוא ישתלט עליך!…אם נלמד להקשיב לגוף שלנו, נוכל לזהות את שדון הכעס…לפני שהוא משתלט עלינו הוא שולח סימן מיוחד ומודיע על בואו….תזכרו ברגע שבו כעסתם מאוד. מה הרגשתם בגוף?

יונתן "הרגשתי כאילו אש שורפת לי בבטן"                                                              

דביר: "הרגשתי כאילו גוש תקוע לי בגרון…." (מעיין 2016, עמ' 34-35)

 

הקשבה זו לסימנים גופניים המלווים את הופעתו של השדון, מסייעת לנו לנהל את עצמנו טוב יותר, ולהיות מסוגלים להחליט האם לתת לשדונים לנהל אותנו או לא. ככל שנלמד לזהות את הופעתם מוקדם יותר – כך נוכל יותר לשלוט בהם לפני שהם מתנפחים ומשתלטים עלינו…

 

 

 

השדון פותח דלת: מפגש עם "הילד הפנימי" דרך הכרות עם השדונים:

משקעי ילדות הופכים לשדונים:

"הילד הפנימי" מושג המתאר את מאגר החוויות שאנחנו סוחבים בתוכנו מהילדות – משפיע על רגשותינו, תפיסות העולם שלנו, איך אנחנו מפרשים דברים ומתוך כך – גם על השדונים שמנהלים אותנו. אני לדוגמא גדלתי עם הורים פלמ"חניקים שקמו ב4 בבוקר לעבוד בשדות, בחברה שקידשה את העצמאות, החריצות וההתמסרות לעבודה. המסר המדובר והלא מדובר שצמחתי בו היה: "העבודה היא ערך עליון – אסור לשבת בלי מעש…צריך להיות בעשיה בעלת משמעות כל הזמן! זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני נשלטת שנים רבות על ידי "שדון העשייה – האדון אין זמן" שמכתיב לי קצב חיים מאוד אינטנסיבי, עם מעט מאוד זמן לעצמי או לחופש ומנוחה, ונוזף בי על כל רגע "מבוזבז". שדון זה מקשה עלי מאוד להנות  מה"יש", לנוח, להיות בחוויה של "כאן ועכשיו" ומוביל פעמים רבות לחוסר שקט ומותשות.

מספר דוגמאות מטיפולים בגילאים שונים, ממחישות את התהליך הזה, ומסבירות לנו איך שדונים נוצרים ממשקעי הילדות, או ממנגוני הגנה שנוצרו בגילאים מוקדמים:

מטופל מספר על חוויה של פגיעה מינית שעבר בגיל 11 – שהובילה לצמיחתו של "שדון החוסר אמון" – ומאז הגיב בהסתגרות וחשדנות כלפי כל העולם. המפגש עם השדון אפשר פתח לחוויה כואבת זו שממנה ברח במשך שנים על ידי התנהגויות שונות של הרס עצמי.  מכאן החל תהליך הכרחי בריפוי הטראומה, דרך הקשבה לכאביו של הילד הפנימי הפגוע. בהמשך, בזכות כך שהבין מאיפה בא הקושי לתת אמון באנשים, הוא החליט להתחיל להשתמש ב"כוח לתת אמון ולסמוך על אחרים" ולבחון מה צריך לעשות כדי לטפח אותו.

 

"שדון השיעמום ושדון הריקנות" – אופייניים לילד שגדל עם בעיית קשב וריכוז מולדת המובילה לצורך נוירולוגי בריגושים (על מנת להפעיל את האדרנלין החסר במוח ולגרום לו להתעורר), כמו גם לילדים שחוו טראומות והזנחה רגשית. ילד כזה, אם הוא לא מוצא דרך חיובית לספק את הצורך הזה, עלול ליפול להתמכרות כדרך לחפש ריגוש ולא לחוש את "שדון הריקנות". בעבודתי עם מכורים לסמים, אלכוהול והימורים, נוכחתי פעמים רבות שהריפוי מתחיל כאשר מתפתחת יכולת לגעת בשדון הריקנות שמסתתר מתחת לשדון השיעמום. הרבה מטופלים מספרים על כך שההתמכרות החלה מתוך ניסיון להפיג את השיעמום, אבל חיפוש יותר מעמיק מתוך השאלה: "איזה שדון נמצא מתחת לשדון השיעמום" – מוביל בדרך כלל אל תחושת הריקנות והפחד מפניה. המוכנות להכיר בריקנות ולקבל אותה כחלק מהתהליך הטיפולי, מחזקת את היכולת להתחיל לגעת ברגש ובכאב שהמטופל ברח מפניהם במשך שנים על ידי ההתמכרות וההתנהגויות ההרסניות שליוו אותה. ככל שיש יותר הכרה וביטוי לרגשות אלו, כך יש פחות צורך לברוח מפניהם שוב אל השימוש וההתמכרות.

הבנת ההתנהגות בהווה דרך השדונים – מובילה אותנו לפתח לחוויות ילדות שהיה בלתי אפשרי לדבר עליהן.

לדוגמא:

* מטופל במרכז גמילה בוחר מבין קלפי השדונים את שדון ההרס העצמי ואומר:  "שדון ההרס העצמי מלווה אותי כל חיי הבוגרים. עכשיו אני רואה שמתחתיו נמצא שדון האשמה – יש משהו נוראי שעשיתי ואני לא יכול לשתף אף אחד…" הבנה זו מביאה אותו לתהליך טיפולי חשוב של התמודדות עם האשמה על פגיעה שהוא פגע במישהו אהוב, שיתוף ברגשות, לקיחת אחריות ועיבוד רגשות.

* אשה בת 40 – מתמודדת עם שדון הריצוי – מנסה לרצות את כולם אבל מתחת מתחוללת סערה ותחושה של קורבנות, קיפוח ורחמים עצמיים. במסע חקר בטיפול, כאשר שאלנו מאיפה בא שדון הריצוי? מתי הוא נולד? היא מגלה את החיבור: כילדה היא חשה שהאשימו אותה בפרוק המשפחה ובמריבות בין אמא לאבא. אמה הייתה נוהגת להגיד לה שהמריבה או המתח בבית התרחשו  "בגלל שאת ילדה רעה". זה הוביל אצלה להתפתחות של דפוס ריצוי שמנסה לחפות – מתוך הפחד ש"אם אני לא אהיה ילדה טובה לא יאהבו אותי". מתחת לריצוי ולניסיונות להיות "ילדה טובה" כל הזמן – הצטבר המון זעם. הזעם הזה מופנה גם היום כלפי עצמה או כלפי בני משפחתה כאשר מישהו מהם דורך לה על כפתור רגיש והיא מרגישה "רעה".

* אם באה להדרכת הורים אחרי שהבת שלה הקטנה אומרת שלא רוצה לחיות יותר….במהלך הטיפול מגלה שהשדונים צורחים לה מהגרון דברים איומים ונוראים כלפי הבת שלה: "בא לי למות….נמאס לי ממך! שרמוטה! מסריחה!" ומאיפה באו השדונים האלו?? זה בדיוק מה שהיא שמעה כילדה מאביה החורג!

הקשבה לשדונים והבנה שהתוקפנות הקשה שיצאה ממנה כלפי ביתה – נובעת מכאבי הילדות שלה, הובילה לתהליך הכרחי שתרם רבות לריפוי שלה. תהליך שאפשר לה להיפגש לראשונה עם "הילדה הפנימית" הקטנה שבתוכה, לשתף ולעבד את הכאבים והטראומות שהיא חוותה עקב ההתעללות של האב החורג, להקשיב לה ולהעניק לה אהבה וריפוי. כתוצאה מכך – היא הצליחה להפסיק את התפרצויות הזעם על ביתה ולפתח גישה אוהבת ותומכת כלפיה.  

 דוגמאות אלו ממחישות עד כמה ההכרות עם השדון מאפשרת לנו מגע עם חוויות ילדות כואבות ומודחקות. ככל שנכיר בכאב שהוא נושא – נוכל להשתחרר מהעבדות אליו וכך להפסיק לשחזר חוויות ילדות, להגמיש דפוסים ולזכות בחופש פנימי אמיתי!

 

כוחו של הרגע הזה:

היחלצות מסיפורי העבר והפחדות העתיד של השדונים

כפי שראינו בדוגמאות שהוצגו, השדונים אלופים בלספר לנו סיפורים על העבר. הם ניזונים מהתרחשויות ומערכות יחסים שהיו בעברנו – לפעמים בילדות המאוד מוקדמת ולפעמים אפילו לפניה – עוד בבטן אמנו או בדורות שקדמו לבואנו לעולם. המוסכמות של החברה שגדלנו בה, הערכים של המשפחה שנולדנו לתוכה, מקומנו במשפחה, ארועי חיים קשים שעברנו – כל אלו משפיעים על השדונים שהתפתחו והתחזקו בתוכנו.

דוגמא: נ. היא ילדה שגדלה בחברה דתית שמרנית, ונקראה על שם דודתה האהובה של אמה, שתפקדה כתחליף אם עבורה והייתה אשה חסודה הדבקה במצווות ובהתנהלות נשית מסורתית.

 נ. נולדה עם טמפרמנט סוער ורצון לחקור את העולם. היא אהבה לטפס על עצים, להשתולל ולשחק כדור רגל. כל אלו לא התאימו כלל לציפיות הכלליות של החברה שבה היא גדלה, ובפרט לציפיות האישיות של אמה – שרצתה לראות בה איזשהו שיחזור לדודתה האהובה שנפטרה והשאירה בה געגועים עזים. מכיוון שכך – התנהגותה השובבה של נ. כבר מילדותה נחוותה על ידי האם כשלילית. נ. קיבלה מסרים שאסור לה להיות סקרנית, אמיצה או פורצת גבולות וכדי לקבל אהבה וקבלה בבית – היא נאלצה להחביא תכונות אלו שהיו חלק מהותי מאישיותה. החבאה זו גרמה כמובן לסבל נפשי רב, שהתבטא בהפרעות התנהגות, קושי לקבל סמכות ומצוקה רגשית. במהלך השנים, מצב זה הוביל להתפתחות של שדונים של ביקורת עצמית, הקטנה עצמית, כעס  ואשמה.

כשאנחנו פוגשים אשה כזו בבגרותה – הרבה פעמים היא מובלת על ידי קולות פנימיים שיפוטיים האוסרים עליה לבטא את רגשותיה האמיתיים: קולות כגון: "זה לא בסדר לדבר בצורה כזו או אחרת, להתלבש בצורה כזו או אחרת, לרצות לעשות פעילות החורגת מ"התפקיד הנשי המסורתי" וכדומה. מצבים אלו מובילים לסבל נפשי רב ולתחושה של ניתוק מהעצמי האמיתי, הרגשה ש"קצצו לי את הכנפיים" ולפעמים השתלטות של שדוני דיכאון או התמכרות.

יחד עם כך – השדונים מצטיינים גם בלספר לנו סיפורים מאוד מפורטים על העתיד, המלווים פעמים רבות בסרטי אימה המוקרנים בתוך הראש שלנו, הזהרות רבות, חזיונות של כישלון ובדידות ושאר קטסטרופות. בספר "המסע לשדנוזיה" (מעיין, 2016), יונתן גיבור הסיפור, הולך לישון בזמן שהוריו יצאו להצגה. הוא שומע רעש מכיוון המקלחת ומיד נשאב לתוך חרדה גדולה מגנבים שפרצו הביתה ועומדים לגנוב גם אותו. כאשר הוא מתעשת ומזהה שהוא חווה "התקפה פנימית של שדונים", הוא שואל את עצמו : "מעניין מי הקרין את הסרט המפחיד הזה בתוך הראש שלי?" (שם, עמ,52) ואז הבין ששדוני הפחד והחרדה השתלטו עליו ובחר לצאת למסע אמיץ להתמודד איתם. גם למבוגרים מצבים כאלו קורים פעמים רבות – כמו למשל סרט אימה שיכול לרוץ בראשי כאשר ביתי לא שלחה לי הודעה אחרי יומיים בזמן הטיול שלה בהודו, או כאשר בעלי איחר בחצי שעה לחזור מנהיגה….

זו דרכם של השדונים לחסום אותנו: הם מפחידים אותנו על מנת להשאיר אותנו תקועים במקום. תקיעות שאפשר לכנות אותה "ביטחון סוטה בכאב מוכר": המקום המוכר והידוע, שגם אם הוא מייצר כאב רב הוא נותן לנו אשליית ביטחון אבל מונע מאתנו לצעוד קדימה לעבר התפתחות והתרחבות נפשית.

מכיוון שהשדונים חיים בעבר או בעתיד – הם גורמים לנו להאחז בתפיסות עולם, רגשות, התנהלויות ודפוסים שמקבעים אותנו, או מייצרים תמונת עולם עתידית מפחידה וחוסמת. בשני המקרים הם מונעים מאתנו חופש בחירה אמיתי ומקשים עלינו להשתמש במגוון העצום של קולות "בתזמורת הפנימית של הנפש". כך הם מצמצמים את חרותנו הנפשית, את היכולת לזרום ולהתגמש בהתאם לסיטואציה ולעשות בחירות מתוך מרחב של אפשרויות וזוויות התבוננות.

מכיוון ששדונים אוהבים לבוא ב"חבורות" – אפשר לראות הרבה פעמים שדון מרכזי מסויים המפעיל שדונים נוספים שמובילים להתנהגויות פוגעניות, רגשות ופרושי מציאות שליליים, וסימפטומים נפשיים. לדוגמא: שדון ההקטנה העצמית – שמייצר קולות פנימיים כגון: "אני לא שווה! אני לא מסוגל!" יכול למנוע מאתנו להתחיל תפקיד או פרוייקט חדש, להירשם ללימודים אקדמאים, או במקרה של ילדים: להתמודד עם שיעורי הבית, להתכונן למבחן, להצטרף לקבוצת כדור רגל וכדומה. שדון זה מפעיל את שדון הפחד מכישלון שאומר: "זה בחיים לא יצליח לי! אם תנסה רק תתפדח וכולם יראו כמה אתה טיפש/ לא מוכשר!" ויחד איתו את שדון ההשוואות: "אחרים יותר טובים ממני!" ולפעמים גם את שדון הקינאה, שדון השינויים (קושי לעשות שינוי) או את שדון הפחד מהצלחה" שאומר: "מאוד מסוכן להצליח! אחרי זה ידרשו ממך יותר או אחרי זה בטוח תיכשל ואז עוד יותר תתאכזב מעצמך – או שכולם יראו איזה כמה אתה לא שווה".

מובן שגם "כוחות הקסם" נשענים על ניסיון העבר – גם הניסיון האישי וההתמודדויות שחוויתי בחיי, וגם הניסיון הכלל אנושי הקיים "בלא מודע הקולקטיבי" שלנו כפוטנציאל. אך הבחירה להשתמש בכוחות ובמשאבים – הרבה יותר מחוברת "לרגע הזה", לכאן ועכשיו. בחירה זו מתאפשרת לנו הרבה פעמים רק אם הצלחנו "להיות לוחמי אור" שיודעים לאלף את השדונים או להקטין אותם, ולא להקשיב לסרטי האימה שהם שולחים לנו לגבי העתיד, או לדפוסים האוטומטים שנוצרו מחוויות העבר.

ראסל דיקארלו אומר על כך:

"המודעות הנסחפת שלנו מאפשרת למוח שלנו, הלכוד במושג הזמן, להשתלט על כל המרחב – במקום למלא את תפקידו כמשרת נאמן. כמו פרפר המתעופף מפרח לפרח, המוח טרוד בחוויות עבר, או ממציא אופרת סבון לגבי ציפיותיו מהעתיד. לעיתים נדירות אנו מוצאים את עצמנו נחים במעמקים העצומים של הכאן והעכשיו.  משום שכאן – ברגע הזה ממש – אנו מוצאים את העצמי האמיתי שלנו, השוכן מעבר לגוף הפיזי, לרגשות המשתנים ולמוח הלהגני שלנו" (אצל טול, 2006, עמ" 9-10)

 

סיכום: להיות המנהיג בתוך נפשי:

בספרה המרגש "נחשים וסולמות בדרך הביתה" כותבת דנה ברנזון (2009) :

אני יצירה של החיים – אני לא קורבן של הנסיבות""

משפט זה מבטא באופן מדוייק את כוחה של יכולת הבחירה בין הכוחות החיוביים שבנו לבין השדונים.

להיות מנהיג אמיתי בתוך נפשי – משמעו  להכיר במגוון הולך וגדל של קולות, רגשות והיבטים פנימיים. לקבל את החלקים היפים שבי כמו גם את הצדדים המכוערים, או את אלו המעוררים בושה או תחושת חולשה וחוסר ערך. ולזכור שלא משנה עד כמה נסיבות חיי היו קשות – תמיד יש לנו בחירה למי מיצירי הנפש אנחנו רוצים להקשיב, למי מקולות אלו ניתן לנהל את רגשותנו והתנהגותנו.

הספר "המסע לשדונזיה"  מסתיים בפרק הנקרא "קרקס השדונים המאולפים": בפרק הזה הילדים לומדים לחזק את יכולתם להיות מנהיגים בנפשם ולהעזר בכוחות הקסם, ובמקביל – לאלף את השדונים שלהם ולהפכם לכוחות (מעיין 2016, עמ' 59-66). חלק מהקסם המתרחש עם ההכרה ההולכת ומעמיקה של הגורמים המניעים אותנו, ועם המוכנות להכיר בשדונים שלנו – הוא היכולת להבין שגם הכוחות וגם השדונים הם גורמים מניעים שיכולים לסייע להתפתחות והתרחבות הנפש. שדון מאולף – יכול להפוך לכוח קסם. מצד שני, כוח קסם שנשתמש בו יותר מידי – עלול להפוך לשדון.

לדוגמא: הכוח לשאוף גבוה, אם נשתמש בו יותר מידי, עלול להפוך לשדון פרפקציוניזם המוביל לכאב רב ויכול לשלוט בנו כמו עריץ רודני ואכזר ולגרום לנו אף פעם לא להיות מרוצים באמת ממה שעשינו. אבל כאשר הוא מאולף – הוא יכול להפוך לגורם מסייע: הכוח לשאוף ליותר, שמוביל אותי ללמוד עוד, להשתפר, להשתמש בביקורת עצמית בונה ובאחריות אישית. שדון ביקורת מאולף יכול להפוך לכוח להתבונן בעצמי ולחקור את עצמי מתוך מקום של ביקורת פנימית בונה ולא מתוך הלקאה עצמית נוקבת. שדון כעס מאולף יכול להפוך לאסרטיביות וליכולת לעמוד על שלי או לכוח המניע עבודה פיסית, ספורט וכדומה.

 

המסע לשדונזיה הוביל אותי למחוזות מרתקים ומופלאים, בתוך עצמי ובעולם הסובב. הוא הוביל אותי להתוודע לקולות נפשיים רבים שלא אהבתי בתוכי, להתבונן עליהם לרגע מבחוץ, לפעמים לצחוק עליהם, לפעמים ללטף אותם או לחמול עליהם, לפעמים פשוט לקבל אותם וכך גם לקבל את עצמי יותר ויותר.

 המסע הזה הוביל אותי להיפגש עם אנשים רבים ומרתקים, ילדים, בני נוער ומבוגרים, שכל אחד מהם בדרכו האמיצה לימד אותי עוד פרק על היכולת האנושית המופלאה לעורר כוחות קסומים ולהתיידד עם יצירי נפש מפחידים. ועל כך אני אסירת תודה.

בביליוגרפיה:

אנדה מ. (2002  ) הסיפור שאינו נגמר, הוצאת לדורי

אמן ד. פרדי הפינגווין , אתר "הורות ומשפחה"

http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=4626

באומן א. (2005), שערות הזהב של השד, הוצאת מודן, בן שמן

 וויט מ. ואפסטון ד. (1999) אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות, הוצאת צ'ריקובר

טול א. (2006) כוחו של הרגע הזה, פראג הוצאה לאור, כרכור

יאן מ. (2001) חיי פאי, הוצאת כינרת

יונג ק.ג. (1993) זכרונות, חלומות, מחשבות, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב

נצר ר. (2004) מסע אל העצמי, מודן הוצאה לאור, בן שמן

נצר ר. (2011) מסע הגיבור, מודן הוצאה לאור, בן שמן

פון פרנץ מ.א (2005) הנשי באגדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד

פרי ר. (2003) מעשה ביצירה, הוצאת מודן, מושב בן שמן, ישראל

צ'ודרון פ. (2001) המקומות שמפחידים אותך, פראג הוצאה לאור, כרכור

קורנפילד ג'. (2001) דרך הלב, הוצאת מודן, בן שמן, ישראל

קורנפילד ג' (2008) הלב הנבון,  הוצאת מודן, בן שמן, ישראל

קסירר, ארנסט (1972) , מסה על האדם, הוצאת עם עובד , תל אביב

קרסון ר.ד.  (2003) לאלף את השדון, הוצאת אריה ניר, תל אביב, ישראל

קנט ג'. (2007) דרקון אין דבר כזה, הוצאת עם עובד , תל אביב

רוס ג'ינה (2008) מעבר למערבולת הטראומה ואל מערבולת ההחלמה, הוצאת נורד, טבעון, ישראל

Neumann E.(1974) Art and The Creative Unconscious. Princeton

Jung C.G.(1991{1921}) Dream Analysis,  Routiedge, London