אתגר ההורות: על שדונים, כוחות ומה שביניהם

אפרת מעיין - פסיכולוגית קלינית ומדריכת הורים,
יוצרת קלפי "ארץ יצורי הנפש" ומחברת הספר "המסע לשדונזיה"

להיות הורה זה המקצוע הנפלא ביותר בעולם אך עם זאת, גם כזה המציב בפנינו אתגרים וקשיים רבים. זהו מקצוע שנכנסנו אליו ללא הסמכה או סטאז' ולא עברנו בחינת מעבר…. הגענו אליו עם המון חלומות, אמונות וערכים שגדלנו עליהם, עם הרבה ציפיות…ולא כולן מתגשמות כפי שרצינו.

    דור הילדים הנוכחי מציב אתגרים גדולים בפני הורים: זהו דור שבו הילדים גדלים לעולם מוצף גירויים ואפשרויות, וההורים נדרשים להפעיל מערכת סינון מורכבת לגירויים אלו, למרות שאינם מיומנים לכך. דור שבו ילדים חיים בהרגשה שהכול מגיע להם, הסמכות ההורית הולכת ונשחקת, הערכים הקשורים למשפחה משתנים ומוטלים בספק כל הזמן. כך נוצר מצב שהאינסטינקט ההורי לא תמיד מותאם למציאות החיצונית, וזאת בנוסף לאתגרים הרגילים המאפיינים את המעבר להורות.

כאשר נולדה ביתי הבכורה והפכתי לאמא, אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי לגלות, הם שלצד פרצי אהבה והתפעלות כלפיה, הזדנבו להם כל הזמן רגשות שאף אחד לא הכין אותי לקראתם: רגשות אשמה, חוסר אונים, קנאה באמהות אחרות שעושות זאת "הרבה יותר טוב ממני", ולפעמים פרצי זעם או תסכול שבכלל שלא ידעתי כלל שקיימים בי. התביישתי ברגשות האלו. חשבתי שמשהו בי לא בסדר…. נדמה לי שהצלחתי להציל את ההורות שלי בעיקר בזכות חברות שהיו כבר אמהות קצת יותר מנוסות ממני, שעזרו לי להבין שרגשות אלו טבעיים וקיימים בכל הורה.

היום, עם וותק של כמעט 28 שנים ב"מקצוע ההורות", אני מבינה שהחברות האלו נתנו לי לגיטימציה לקבל את העובדה שגם בי כמו בכל הורה יש "שדונים": שדונים הם דימוי לרגשות, דחפים, היבטים ילדיים של האישיות וקולות הוריים מופנמים שנוטים להשתלט עלינו ולנהל את התנהגותנו ורגשותינו. חלקם נובעים מהגנות מוקדמות שהוקצנו והפכו לדפוסי התנהגות וחשיבה, לקולות פנימיים או לאמונות מגבילות.

השפה שיצרתי: שפת "ארץ יצורי הנפש", מאפשרת לנו לזהות את השדונים האלו, להכיר אותם, להבין מה המקור שלהם ולהעניק להם ריפוי. במקביל – שפה זו מאפשרת לנו לזהות, לשיים ולהעצים גם את הכוחות החיוביים הקיימים בנו ובילדים שלנו.  הכרה בשדונים המנהלים אותנו כהורים, שליטה בהם והתיידדות איתם, מונעת מהם לנהל את רגשותינו והתנהגותנו. תהליך זה מאפשר לנו לשלוט בהם טוב יותר ולפעמים אפילו לחולל בהם טרנספורמציה ולהפוך אותם לכוחות חיוביים.  קיימים שדונים רבים האופייניים במיוחד לחוויית ההורות: לדוגמא שדוני אשמה, שדוני לחץ ושליטה, חוסר אונים, זעם, דאגה, פרפקציוניזם ועוד.

כפסיכולוגית קלינית שעוסקת שנים רבות בטיפול בילדים ובהדרכת הורים, למדתי לזהות ביחד עם ההורים את אותם שדונים שמשתלטים עליהם, למצוא דרכים להתמודד איתם ולטפח במקומם כוחות הוריים מעצימים ומיטיבים.

אני מוקסמת מהאפשרויות החדשות שנפתחות בפני הורים כאשר הם לומדים לעשות תהליכים אלו ולשחרר את האיכויות ההוריות הטבעיות הקיימות בהם. במאמר זה אני רוצה לחלוק אתכם מהידע שאספתי במסעות אישיים ומקצועיים אל עולם השדונים ההוריים:

לאן נעלמו הכוחות ההוריים המיטיבים שלי?

הורים שמביאים ילד/ה לטיפול רגשי הם ברובם הורים נפלאים, עם איכויות הוריות נהדרות. הרבה מהם חשים שיש להם יכולת לטפח סביבת התפתחות מיטיבה עבור הילדים שלהם ולא מבינים "למה דווקא עם הילד הזה זה לא מצליח??"

"שפת ארץ יצורי הנפש", מזמינה את ההורים להתחיל את התהליך הטיפולי דרך חיבור מחודש למשאבים ולחוזקות בהורות: אני אוהבת להתחיל מפגשים עם הורים בהכרות עם הכוחות שלהם באמצעות קלפי ארץ יצורי הנפש, המאפשרים מגוון רחב של רעיונות:  שאלות כגון: איזה כוחות מיטיבים יש בהורות שלכם? ואיזה כוחות גיליתם על עצמכם בזכות האתגרים שהילד/ה שבאתם איתו/ה לטיפול מציב בפניכם? מסייעות להורים להתחבר למשאבים הפנימיים שלהם, גם במצבים של תסכול וחוסר אונים מתמשך מול ילד מסוים, או מול משימות ההורות באופן כללי. לדוגמא: הורים רבים מספרים דרך הקלפים שהם גילו את היכולת ליצירתיות, הקשבה או חשיבה מחוץ לקופסא – בזכות כך שיש להם ילד עם נטייה להיתקע במצבי תסכול, או ילד הסובל מפחדים.

ההתחברות לכוחות המיטיבים בתחילת התהליך של הדרכת הורים, עוזרת להם לעורר שוב את האמונה במסוגלות ההורית שלהם. אמונה שלעיתים נאבדת מול אתגרים שילד מסוים או משימות ההורות באופן כללי מציבים בפניהם. בהמשך לזיהוי המשאבים עולה פעמים רבות השאלה המתבקשת: "לאן נעלמו הכוחות שלכם מול האתגר שהילד הזה שהבאתם לטיפול מציב בפניכם?"

 "זללני הכוחות" - השדונים

התשובה לשאלה הזו – קשורה בדרך כלל ל"שדונים" שלנו: כאשר שדון מנהל אותי – הוא מרחיק אותי מהכוחות הפנימיים שלי, לא מאפשר לי להקשיב לאינטואיציה ההורית שלי, מוביל אותי להתנהג או להרגיש באופן מוקצן ולא יעיל או לא מותאם לסיטואציה. מצב זה עלול לגרום לכך שאצטער על האופן שבו התנהלתי מול הילד שלי, ולמנוע ממני להקשיב לו או להציב גבולות באופן אפקטיבי.

על מנת להפסיק לתת לשדונים לנהל אותנו – אנחנו חייבים קודם כל להכיר בקיומם, להכיר אותם, להבין מאיפה הם באים, לתת ריפוי למקומות הפגועים שיצרו אותם, ואז ללמוד לנהל איתם דיאלוג. תהליך זה מסייע להחזיר לעצמנו את השליטה הפנימית על ההתנהגות והרגשות.

על הקשר בין שדונים לבין הילד הפנימי הפגוע שבתוכי

ד"ר אלינוער פרדס (2018) מציגה במאמר המרתק שלה "בין מלאכים לשדונים בחדר הילדים" את המונח: "אורחים לא קרואים מן העבר". לדבריה:   "בכל מערכת יחסים הורה-ילד, זיכרונות הילדות של ההורה עולים וצפים. חווית ההורות יכולה לזמן "אורחים לא קרואים  ", ובעיקר בלתי זכורים, שמקורם ברגשות מכאיבים ולא מעובדים שההורה אינו מודע להם.

 זכרונות ממצבים בילדותו של ההורה, שבהם הוא חווה מצוקה חריפה ולא היה לו למי לפנות על מנת לקבל תמיכה, עלולים להישאר  "נעולים  " מחוץ לתודעה; משם הם יכולים לפעול בדרך הגורמת להורה להתנהג בדרכים שהוא לא היה נוקט בהן מתוך בחירה מודעת  ".

בדיוק את הרעיון הזה חוויתי על בשרי כאשר הפכתי לאמא: כשנולדה ביתי הבכורה, שכחתי כמו הורים רבים, מה זה לישון כמה שעות ברציפות. מצב זה הוביל באופן טבעי לעצבנות, עייפות, חוסר סבלנות – מעגל מוכר לכל מי שגידל תינוק. לקח לי כמה חודשים להבין שבמו ידי גרמתי לתינוקת הזו לא לישון טוב: לתינוקות יש מחזורי שינה והתעוררות טבעיים. בכל פרק זמן הם מתעוררים קצת ובדרך כלל יכולים להירדם שוב בכוחות עצמם. אבל אני הייתי קופצת אליה כאשר היא רק זזה את התנועה הראשונה של חצי התעוררות הזו, מרימה אותה, מניקה אותה או מחזיקה אותה על הידיים בכדי להרדים אותה שוב. כך למעשה גרמתי לה לפתח תלותיות בהרגעה שלי, ולא אפשרתי למנגנוני ההירדמות הטבעיים לפעול לבד!

השאלה היא למה התנהגתי ככה? וכאן הבנתי שהתשובה נעוצה ב"שדון הבדידות" וב"שדון הנטישה" שלי: כאשר אני הייתי תינוקת גדלתי בבית ילדים בקיבוץ. אימי לא הייתה לידי כדי להרגיע אותי כאשר התעוררתי בלילה. הייתה מטפלת אחת בבית הילדים ומטבע הדברים הזמינות שלה אלינו לא הייתה מותאמת לצרכים שלנו, ובכל מקרה מטפלת היא לא אמא… כאשר הפכתי לאמא בעצמי – שדון הבדידות או הנטישה שלי צעק בתוכי:   "אל תעזי לתת לתינוקת הזו להרגיש את מה שאת הרגשת בתור תינוקת! תיהיי איתה בכל רגע שהיא זקוקה לך!!!"  כמובן שהקולות הפנימיים האלו היו לא מודעים אצלי. באותו זמן לא הבנתי בכלל את הקשר בין מה שאני עושה לבין הילדות שלי בקיבוץ, ולא הבנתי שבמקום להעניק לילדה שלי ביטחון ביכולתה להירגע, אני מטפחת בה תלותיות מוגזמת. קלטתי את זה רק כשהיה מאוחר מידי. רק כאשר היא באמת לא הצליחה להירדם כלל בלי שעות של נדנודים בעגלה או במנשא על הגוף ….

על מנת להפסיק את המעגל הזה ולחולל שינוי בהתנהלות ההורית שלי, הייתי חייבת להכיר בכאבים של הילדה הפנימית שבתוכי. לאפשר לעצמי להתחבר לתחושות נטישה ובדידות שהיו בי כל הזמן מתחת לפני השטח, באופן לא מודע. תחושות שהוחבאו עמוק במרתפי הנפש והוסתרו מתחת לשכבות עבות של עצמאות וביטחון עצמי. שכבות שנבנו מתוך האיכויות ההוריות והסביבתיות שקיבלתי בילדותי, אבל הפכו במהלך השנים לשריון הגנה שלא אפשר לי כמעט אף פעם לחוש נזקקות או תלותיות. רק כאשר אפשרתי לילדה הקטנה הזו שחיה בתוכי כל השנים האלו לצאת לאור, ולמדתי להקשיב ולתת מקום והכרה לכאב שהיא סוחבת, רק אז יכולתי להתמודד עם השדונים שלי וללמוד להתנהל באופן יותר מאוזן ומותאם יותר מול הילדות שלי.

 

דוגמא זו מאפשרת ללמוד כמה חשוב להכיר ב"שדונים" שמנהלים אותנו ונמצאים מתחת להתנהגות הגלויה שלנו כהורים. כמה חשוב לתת מקום וריפוי ל"ילד הפנימי הפגוע" – על מנת שנוכל לבחור לא לאפשר לחלקים ילדיים פגועים ולשדונים הנוצרים מהם, לנהל את ההורות שלנו. במקביל לתהליך זה, חשוב לא פחות, להכיר בכוחות המיטיבים ("כוחות הקסם" בארץ יצורי הנפש) שיש בנו, שחלקם נוצרו מחוויות מיטיבות שלנו כילדים ומהדברים הטובים שקיבלנו מהורינו.

 

פרייברג ועמיתיה ( 1975) הציגו את המטאפורה המכונה ”רוחות רפאים בחדר הילדים“ כדי לתאר את הדרכים שבהן הורים מעבירים טיפול לקוי בילדים, מדור אחר למשנהו על ידי כך שהם מגלמים מחדש עם ילדיהם הקטנים את האירועים הקשורים לחוויות היחסים המוקדמות הבלתי זכורות שלהם של חוסר אונים ופחד.

מטפורה זו מתכתבת עם רעיון ה"שדונים"- הקשורים לפגיעות שעברנו בילדות ולמנגנוני ההגנה שפיתחנו עקב פגיעות אלו, ועשויים לנהל את ההורות שלנו – כל עוד לא נטפל בהם. הבשורה המשמחת היא שיש לנו אפשרות לשנות את המצב! כפי שציינה פרדס במאמרה (2018): "כשהורים מעזים להתחבר לרגש שהתלווה לאירועים הכואבים מילדותם, ולהכיר בו, הזיכרון הכואב הופך לכוח מגן מפני שחזור יחסים הרסניים ופוגעניים בהורות שלהם עצמם  ." 

  

בשפת "ארץ יצורי הנפש" אנחנו קוראים לאפשרות זו – יכולת להכיר ולהתיידד עם השדון, לתת מענה לצרכים שלו וללמוד איך להפוך אותו לכוח קסם. במאמר הנפלא של ליברמן ועמיתיה: "מלאכים בחדר הילדים" – הציעו החוקרים התבוננות מרתקת על האפשרות של ההורה לעורר את הכוחות המיטיבים שבו, במקביל להכרה ולטיפול ב"רוחות הרפאים":   "במאמר זה אנו מציעים כי מלאכים בחדר הילדים – חוויות של קבלת טיפול המתאפיינות ביצירת רגש חיובי משותף בעל עוצמה בין ההורה לילד, שבו הילד חש שמבינים אותו, מקבלים אותו ואוהבים אותו באופן כמעט מושלם, מספקים לילד תחושה בסיסית של ביטחון וערך עצמי אשר ניתנת לשליפה כאשר הילד הופך להורה על מנת להפסיק את מחזור הטיפול הלקוי. אנו בוחנים את הניגודים החדים בין   "רוחות רפאים ומלאכים  " בחדר הילדים כשהם נעים יחדיו ומעצבים את התפתחותם של ילדים. חשיפתם של המלאכים ככוחות מקדמי גדילה בחייהם של הורים שעברו טראומה חשובה עבור עבודת הריפוי באותה מידה שבה חשוב להכיל, לביית ולגרש את רוחות הרפאים  " (ליברמן ואחרים, 2005).

שדונים של הילד/ה מעוררים את השדונים של ההורה: הפעלה הדדית לא מודעת  

מה קורה לנו כאשר הילד שלנו גורם לנו לחוש חסרי אונים?

לילדים יש צורך טבעי להרגיש שליטה, מה שמוביל הרבה פעמים למאבקי כוח בין ההורה לבין הילד. מצבים כאלו מאפשרים לראות איך הילד מונע על ידי שדון השליטה – מה שמפעיל הרבה פעמים שדונים של חוסר אונים אצל ההורה – במיוחד אם יש להורה ענין לא פתור בנושא הזה. כאשר ההורה פועל מתוך תחושת חוסר אונים – הוא מופעל על ידי שדונים, מה שמוביל באופן אוטומטי את שדוני השליטה והכוחניות של ההורים. מעגלים כאלו של הפעלה הדדית של שדונים קורים לנו כל הזמן בתוך המשפחה. אם נלמד לזהות אותם ולא לפעול באופן אוטומטי – נוכל לייצר הורות הרבה יותר אפקטיבית ומיטיבה.

 

לדוגמא:

ילד קם בבוקר ורוצה תשומת לב של אמו באופן מיידי. האם עסוקה במשהו ואומרת לו לחכות. הילד – שמופעל על ידי שדון החוסר סבלנות שלו והקושי בדחיית סיפוקים – מפעיל "שדון דווקא" ומתחיל לצעוק או לריב עם אחיו הקטן בכדי למשוך את תשומת הלב של אמו. היא מצידה באופן טבעי ואוטומטי מגיבה מתוך שדון החוסר סבלנות ומתוך שדון הכעס שלה. זה מוביל את הילד להגביר את שדוני העצבים וההצקות – ואותה להגיע מהר מאוד להיות נשלטת על ידי "שדון הסערה" ומתוך ניסיון נואש להחזיר לעצמה שליטה היא מענישה אותו. כל המעגל הזה מוביל את הילד לחוש לא אהוב – ואז להתנפח עוד יותר, או להתכנס בתוך מצב שהוא נשלט על ידי שדון הבדידות וההקטנה העצמית.

     אם אותה אמא תצליח לזהות את השדון שלה כאשר הוא "עדיין קטן" – כלומר לפני שהשדון מנהל אותה, היא תוכל להימנע מהמעגל המוכר הזה. במקרה כזה היא יכולה להגיב מתוך אמפתיה וההעצמה כלפי הילד: "אני רואה שאתה רוצה עכשיו שאהיה איתך אבל אני עסוקה עכשיו – בטוחה שיש בך את הכוח לחכות בסבלנות קצת. אם תבחר להשתמש בו – נוכל עוד רבע שעה לשבת ביחד ואני אהיה מאוד גאה בך!"

שדונים במערכת היחסים בין ההורה לאנשי החינוך

להיות הורה זה לא קל. להיות מורה לפעמים אפילו עוד יותר קשה…. ואחת המשימות המורכבות של הורים היא להחזיק קשר מיטיב עם אנשי החינוך של הילד שלהם – מה שהופך קשה שבעתיים כאשר יש מחלוקת וחוסר הסכמה על דרכי החינוך.

כשילד מגיע אלי לטיפול, חשוב לי להיות בקשר עם המערכת המקיפה אותו: עם ההורים ועם בית הספר, מתוך אמונה שעבודה מערכתית יכולה לשפר ולהיטיב את רגשותיו ותפקודו במרחב שבו הוא נמצא. לפעמים הרבה מאוד אנרגיה מופנית לשיפור עבודת הצוות של הורים ומחנכים – וגם במצבים אלו חשוב מאוד להכיר את השדונים שמנהלים "מהמחתרת" מערכת יחסים סבוכה זו.

תיאור מקרה קצר: הגיע אלי לטיפול ילד מקסים, חכם ויצירתי, שיש לו הפרעת קשב המלווה בקושי גדול לוויסות רגשי ובקושי בקבלת סמכות. בנינו ביחד תוכנית עם צוות בית הספר אבל היה קושי גדול ליישמה עקב מתיחות רבה בין המורה לבין הוריו של הילד. באחת הישיבות המשותפות בבית הספר התרחש פיצוץ רציני ביניהם – וכתוצאה מכך הבנתי שיש כאן איזו שהיא "מפלצת חבויה" המושלכת בין המורה להורים. כאשר התחלנו לחפש לעומק מאיפה באה המפלצת הזו, גילינו די מהר שעוצמות הזעם והתסכול של האמא – נבעו מכך שהיחס של המורה כלפי הילד דרך לה על נקודה רגישה מאוד: היא חשה שהמורה לא מאמינה בילד שלה וביכולות שלו. מקום זה היה מאוד רגיש אצלה והוביל להזדהות עמוקה עם הילד שגרמה להתפרצות שדונים של כעס, חוסר אמון ותסכול. התפרצות כזו תמיד מרמזת לנו שיש כאן שדון שעוד לא נחשף! ההתבוננות הפנימית האמיצה של האם בתוך התהליך של הדרכת הורים – אפשרה לה לזהות את "שדון הרגישות לביקורת" שלה.  גילינו שהשדון הזה נוצר עקב התחושה שליוותה אותה בילדותה, שהוריה לא האמינו בה וביכולתה להגיע להישגים. עקב הרגישות הזו היא פרשה באופן מוקצן כל רמז לתחושה דומה של המורה כלפי בנה, מה שהוביל להמון ביקורת שלה כלפי המורה ולפיצוץ של כעס כלפיה.

ההבנה של השדונים האלו ומה המקור שלהם – שחררה משהו במתח הבלתי נסבל בין המורה לאם ואפשרה להמשיך מתוך מקום יותר מכבד ועניני ופחות מתוך מופעלות רגשית אוטומטית.

אז מה עושים? איך לאלף שדונים בהורות?

בספר "המסע לשדונזיה" (מעיין, 2016) יש רעיונות רבים לכלים שיסייעו לנו ולילדים שלנו לזהות את השדונים, לפתח מודעות עצמית ויכולת לניהול פנימי. ככל שניטיב להכיר ולהבחין בשדונים שלנו כהורים, נהייה פחות מנוהלים על ידם ונוכל לשחרר את הכוחות ההוריים המיטיבים שלנו.

ככל שנבין מה המקור של השדונים שלנו ונראה על איזה כפתור רגיש ההתנהגות של הילד דורכת לנו, נוכל לבחור לפעול באופן מודע ומתוך בחירה והתבוננות על הכוחות המיטיבים שלנו ושל ילדנו.

 

כמה עקרונות יכולים לעזור בכך:

  1. 1. "החצנת הבעיה" – הורדת אשמה מהילד ביחד עם עידוד לקחת אחריות: כאשר אנחנו מלמדים את הילד להתייחס לרגש או להתנהגות השלילית כאל "שדון", נוצר תהליך חשוב שנקרא "החצנה": מדובר על גישה נרטיבית (וייט ואפסטון,1999) שמעודדת אנשים להתייחס אל הבעיות המעיקות עליהם כאל "אובייקטים" וכך ליצור מרחק מסוים בין החלקים הבנויים והמיטיבים של הילד לבין הדחפים והרגשות השליליים שלו. לדוגמא: אם נקרא לכעס: "שדון הכעס" ונשקף לילד שהוא "מאפשר לשדון הכעס להשתלט עליו", נוכל לסייע לו לא להרגיש ילד רע או ילד אלים, אלא ילד טוב שנשלט על ידי הרגש שלו. אם ננסח זאת כך – נבהיר לילד שאנחנו סומכים על היכולת שלו לבחור לא לאפשר לשדון לנהל אותו, ללמוד איך לשלוט בשדון ואיך לעורר "כוחות קסם"!

 

  1. העצמה: חיזוק חיובי לכל התנהגות חיובית של הילד – גם כאשר היא רק מתקרבת למה שאנחנו מצפים ממנו – על ידי פידבק של ההורה בכל פעם שהוא רואה את הילד שלו משתמש בכוחות הקסם (הכרות עם הכוחות דרך קלפי ארץ יצורי הנפש או הפוסטר של הקלפים תעזור להורים לזהות ולנסח מגוון גדול יותר של כוחות).

לדוגמא:   "ראיתי אותך היום מתעצבן על אחיך הקטן שלקח לך את הכדור אבל בסוף הצלחת להשתמש בכוח לוותר ולהתחלק. כל הכבוד!!  " או   "איזה יופי שיש לך את   "הכוח למצוא את הדרך שלך  " – כשאת/ה מכין/ה שיעורי בית בשכיבה על השטיח!  "

 

  1. שימוש ב"משקפת הקסמים" וב"משרוקית הסטופ" (כלים למודעות ולוויסות רגשי מתוך הספר "המסע לשדונזיה") על מנת לאפשר זיהוי משותף של השדון/ים המנהלים כרגע את הילד ומתן סיוע בהתמודדות עם השדון במקום ביקורת וכעס כלפי הילד. כאשר לדוגמא ילד מתעצבן כי קשה לו לדחות סיפוקים ולחכות למחר כדי שנביא לו משהו שהבטחנו לו – במקום לכעוס עליו נגיד לו "משתלט עליך כרגע "שדון הקנאה" או "שדון החוסר סבלנות" …בוא נחשוב ביחד איך אפשר לעצור ולהרגיע את השדון הזה. ובאיזה כוח קסם ניתן להשתמש כדי לעשות זאת" {יש מגוון רעיונות לכך בספר המסע לשדונזיה ובחוברת התרגול המלווה אותו).

בדיוק באותו אופן – חשוב מאוד שההורה ילמד לזהות את השדונים שמנהלים אותו – להכיר אותם ולהחליט האם הוא מוכן לתת להם לנהל אותו או לא!

4. להזכיר לילד ולעצמנו כהורים, שאנחנו יכולים לבחור להיות "לוחמי אור" שלא מאפשרים לשדונים להשתלט עלינו, ובמקום זה – לעורר את כוחות הקסם שלנו.

למי שמתעניין ורוצה לדעת עוד איך להשתמש בשפת ארץ יצורי הנפש בהורות

 מוזמנים להיכנס לאתר של ארץ יצורי הנפש *
www.soulcreaturesland.co.il

לצפות במצגת על שיפור הסמכות ההורית דרך קלפי ארץ יצורי הנפש: *
https://youtu.be/xwYGFMcPoNc

* להזמין את הספר "המסע לשדונזיה" וקלפי ארץ יצורי הנפש לעבודה עצמית עם הילדים שלכם בבית:
ttps://soulcreaturesland.co.il/products/shedoneiza-book?variant=7807737397284

* לתאם סדנא של ארץ יצורי הנפש להורים או לטפלים שעובדים עם הורים
info@soulcreaturesland.com

בבליוגרפיה

Fraiberg, S., Adelson, E.,& Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to prob lems of impaired infant-mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry,

Lieberman, A., Padron, E., Van Horn, P., & Harris,W. (2005). Angels in the nursery: The intergenerational transmission of benevolent parental influences. Infant Mental Health Journal, 26, 504–520

וויט מ. ואפסטון ד. (1999) אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות, הוצאת צ'ריקובר

מעיין א. (2016) המסע לשדונזיה, הוצאת מעיין

פרדס א. (2018) בין רוחות רפאים למלאכים בחדר הילדים , מאמר מאתר http://www.pardess.info/?p=1646